השנה, אבקש להאיר בעוד זווית שהתחדשה לי: "הסוכה כתרגיל בשיקוף פנימי".

בסוכות, אנו יוצאים מהבתים למבנה ארעי, כמעט שקוף, שהכוכבים נראים דרך הסכך שלו. במבט שטחי, זו הוראה טכנית. אך במבט עמוק, זוהי קריאה רוחנית ונפשית: הסוכה היא המעבדה לחיים. היא מביאה אותנו להכיר כי אושר אינו תלוי בחוזק הבטון, אלא בחוסן הפנימי שלנו.

לפני כמאתיים וחמישים שנה, הניח ה "בעל שם טוב"  מייסד החסידות, יסוד מהפכני: "תורת המראות". אנו מאמינים שאין בעולם "צירוף מקרים". הוא לימד כי כל אירוע, כל אדם וכל מפגש שאנו חווים – כל המציאות כולה – היא מראה אישית המוצבת מולנו.

הבריאה אינה אילמת. היא משוחחת איתנו תמיד. היא מהווה ראי מדויק שהבורא מציב בפנינו, ומבקש שנתבונן. ומה שאנו רואים בחוץ, הוא שיקוף של התיקון שאנו צריכים לעשות בתוכנו.

חג הסוכות, המוציא אותנו אל תחת כיפת השמיים, הוא התרגיל המעשי. הוא כאומר: צא מתוך עיוורון ה'קבע' והתחל לראות.

אשתף בסיפור אישי, שהפך עבורי לשיעור מאלף

בסביבות אמצע חודש אב- אוגוסט , הגעתי לבית כנסת ברעננה (בהכוונת האפליקציה "בתי כנסת" ) כדי להתפלל מנחה, לפני מסירת שיעור לזכר ידידי, הבלתי נשכח, תדי ודמני ז"ל. השעה הייתה סמוך לשקיעה, החום היה כבד, ואחרי המתנה ממושכת – הקהל נאלץ להתפלל בחוץ, מכיוון שבית הכנסת היה סגור.

בתוכי התקוממתי. חשתי שאני מחפש אשמים בנסיבות – הדרך, החום, התסכול. התרעמתי על הגבאי ש"לא דואג לקהל" ולתפילה בנוחות. אפילו צילמתי את המקום כדי "להתלונן" – חיפשתי אשמים במציאות החיצונית.

כחודש לאחר מכן, ערב שבת פרשת "נצבים", הוזמנתי למסירת שיעור "בבית המדרש יום השישי ע"ש דניאלי זוננפלד ז"ל" בקהילת "לכו נרננה" ברעננה. הנושא שבחרתי לעסוק בו היה: "הבריאה מדברת אלינו – תורת המראות".

רק כשהוויז ניווט אותי למקום, הבנתי: זהו אותו בית הכנסת.

הרגע הרגיש כמו סטירת לחי רוחנית. הנה אני עומד לדבר בבית המדרש, שכל כולו פרויקט הנצחה נשגב שיוזם אביה, הנגיד ר' מוטי זוננפלד הי"ו, לעילוי נשמת בתו. סיפור ההנצחה הזה, שראוי לכמה טורים בפני עצמו, עוסק כולו בהפיכת שבר ליצירה, ובהפיכת המציאות לכלי שרת של הטוב והמטיב.

ואני, אני עמדתי לדבר על שיקוף, בעוד שאת הראי שהוצב מולי לפני חודש – פספסתי. נזכרתי בכעס שחשתי, ועל כך שהאשמתי את "המציאות" במקום לשאול: "מה המסר שהכעס הזה חשף עליי?"

לא אשתף במסר המדויק שקיבלתי – זהו שיעור אישי מדי מכדי לחשוף בטור. אבל אני יכול לומר: באותו רגע, הרגשתי בושה ולא יכולתי לעלות ולדבר. הקונפליקט הזה היכה בי בחוזקה.

רק אחרי שישבתי בצד והפנמתי את השיעור והמסר  שנשלח לי דרך אותה סיטואציה, הרגשתי שאני יכול לעמוד ולדבר על הנושא. אחרי, שדיברתי אותו לעצמי!

חג הסוכות הוא תרגיל בנכונות לראות את המסרים הפנימיים. הוא קורא לנו: צאו מהנוחות של בית הקבע שבו אתם למעשה עיוורים מלראות.

שבו תחת הסכך. הרגישו את חוסר היציבות של הקירות.

ואז – הקשיבו. הקשיבו לילד שמפריע, לשכן שמכעיס, למזג האוויר המשתנה, או לתור שלא זז… כל אלה אינם הפרעות, אלא מראות מדויקות שבורא עולם שולח לנו כחומר למחשבה ולהפנמה.

המסר חד: העולם אינו נגדנו – הוא בשבילנו. הכל נשלח אלינו כדי שנוכל לראות את הפינה שאנו צריכים לדייק בתוך עצמנו.

מי ייתן ובחג הזה נצא כולנו מ"בתי הקבע" – לא רק מהדירות, אלא מהדעות הקדומות, מהכעסים ומהתגובות האימפולסיביות – ונזכה לראות את העולם דרך עדשת השיקוף, באהבה ובשמחה.

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 17:53 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:00
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל

• ערב סוכות א' – 17:50
• צאת סוכות א' – 18:54
• חג שמח 

• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post האור שמציץ דרך הסכך appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

יומיים לפני יום הכיפורים, בית הכנסת הגדול בחדרה הפך למוקד של רוח, תפילה וערכים יהודיים, כשמאות תלמידים מבתי הספר בעיר הגיעו לפעילות חווייתית ומרגשת של הכנה ליום הקדוש ביותר בשנה

כמיטב המסורת – ובשיתוף פעולה שלי עם הרב אלי לבין, רוני רימר, ונוער חב"ד – התלמידים זכו ליום שכולו משמעות: שיח פתוח על מהות יום הכיפורים, לימוד משותף, פיוטים וסליחות – באווירה מעצימה, מקרבת ומלאת השראה.

התרגשתי לשמוע שצוותי החינוך שליוו את התלמידים ציינו את ההשפעה האדירה של הרגעים הללו על הילדים – שיצאו עם חוויה אישית עמוקה וחיבור פנימי לערכי הסליחה וההתקדשות. – ואין סיפוק גדול מזה לדעת שעשינו להם כל כך טוב.

"כשילד מתחבר למהות של יום כיפור, לתפילה ולסליחה – הוא נושא איתו את האור הזה לכל חייו" זו שליחות של ממש להעביר את הערכים האלה לדור הצעיר – מתוך אהבה, השראה ואמונה.

אני מודה לכל השותפים – ומתחייב להמשיך ולחזק את פעילות בית הכנסת הגדול למען הקהילה כולה. גמר חתימה טובה לכל תלמידי ותושבי חדרה!"

The post "נכנסים ליום כיפור עם נשמה": מאות תלמידים בבית הכנסת הגדול appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

אשתף אתכם בארבעה רגעים שנגעו בי עמוקות, רגעים שהכינו אותי לקראת שבת שובה ויום הכיפורים, והזכירו לי כמה עוד יש ללמוד, וכמה שביבי אמונה אפשר למצוא בכל אדם, בכל פינה.

על המדרגות הרחבות של בית הכנסת הגדול, בערב ראש השנה, נתקלתי באב ובנו. "שנה טובה", איחלתי להם במאור פנים. "באיזו שעה תוקעים בשופר הערב?", שאל האב. הסברתי שהתקיעה מתקיימת רק ביום, מחר בבוקר.

ברגע הזה ממש, ראיתי את הבעת פניו של הילד הקטן משתנה. "אם זה מחר", אמר האבא, "יש לנו תוכניות אחרות". ואז, זה קרה: דמעות נקוו בעיניו של הילד. דמעות שקטות של אכזבה וכמיהה.

ליבי נכמר. הלוואי והיינו כולנו זוכים להשתוקקות כה טהורה לשמוע את קול השופר! במחשבתי ראיתי את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורו של ישראל: איזו סנגוריה גדולה היה מוצא בסיטואציה הזו…

בהמשך, אחרי הדרשה, יצאתי החוצה ופגשתי בחור צעיר, עיניו מבולבלות ומרוחקות. הצעתי לו מחזור תפילה, אך הוא השיב לי בכנות נוקבת: "לא באתי להתפלל. באתי לשאול את אלוקים למה שלושה חברים הכי צדיקים שלי נהרגו לידי"! לרגע, נעתקה נשמתי.

חיבקתי אותו בחוזקה, ובלב אמרתי לעצמי: הלוואי שהיה לי כל כך פשוט לנהל שיח ישיר, אמיתי וחסר פילטרים עם הקב"ה. הרי כל התפילות נועדו רק למטרה הזו: לפנות לבורא עולם בלב נשבר ונשמה חשופה. הבחור הצעיר, שאפילו את שמו לא שמעתי, לימד אותי שיעור בתפילה ששום ספר מוסר לא יכול ללמד.

בערבו של היום הראשון, ירדנו למנהג התשליך באגם ב"גן המייסדים – יד לבנים". מאות יהודים מכל גווני הקשת התכנסו יחד. בסיום המעמד, פגשתי משפחה מהקהילה שהציעה לי כוס בירה קרה ומרעננת ממבשלת "אלכסנדר" שבעמק חפר. "לכבוד מה?", שאלתי.

האישה ענתה בפשטות ובשמחת אמת: "עכשיו, כשהשתחררנו מכל העוונות ומהמשא הכבד – אין דבר מתאים יותר מאשר לגימה של שמחה על דף חדש וריק". היא הרימה את הכוס ואמרה "לחיים!". כמה סנגוריה היה מוצא הברדיצ'ובר בשמחה הפשוטה והכנה הזו על ההתנתקות מהעבירות! היה זה רגע שנגע בי בנשמה.

יממה לאחר מכן, הגיעה ההפטרה של היום השני, על רחל המבכה על בניה. הקריאה החזירה אותי בבת אחת שנה ושבוע אחורנית, לאותו מקום, בבית הכנסת הגדול במסגרת האירוע של תיכון יש"י "בנות ואימהות למען שחרור החטופים"

שם עמדה הגב' מירב ברגר, אמא של החטופה אגם, וזעקה את אותם הפסוקים ממש שאני קראתי בהפטרה. האנרגיה, זקיפות הקומה ותחושת השליחות של אמא שבורת לב שמאמינה בכל ליבה שהבת תחזור הביתה, היו בלתי נתפסות.

כבר אז גיליתי בבושה כמה דרך אני צריך לעשות כדי להגיע לאמונה הפשוטה והחזקה הזו. במהלך השנה, עם השחרור שהגיע, כולם התחברו לכוח המילים שנאמרו שם בביטחון מוחלט: "אגם עוד תחזור!"

כאשר קראתי שוב את המילים של ההפטרה: "כֹּ֣ה אָמְרָה ה' מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻֽם־ה' וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב. וְיֵֽשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַֽחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻֽם־ה' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם". ניסיתי לגעת בהן, להיזכר בכוח המופלא של האמונה. התפללתי וקיוויתי שאזכה לקחת כוח ממאגר העוצמות, מהאמונה האיתנה של אמא שפועלת למען ביתה.

עם התובנות העמוקות האלו – על כמיהת הילד, על תפילת הכאב של הצעיר, על שמחת ההתחדשות ועל כוחה הבלתי מעורער של האמונה – אני נכנס לשבת שובה וליום הכיפורים. אני שמח על הזכות ללמוד מכל אדם, ומאמין בכוחה המופלא של האחדות – יחד שבטי ישראל. בתפילה שנזכה כולנו לגמר חתימה טובה ולשנה של למידה, אמונה ואהבת ישראל.

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:10 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:09
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל

• ערב יום הכיפורים – כניסת הצום – 17:57
• מוצאי יום הכיפורים – צאת הצום – 19:00
• "חֲתִימָה טוֹבָה" וּגְמַר חֲתִימָה טוֹבָה"
• שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל

• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post שיעור ליום כיפור: "כוחה של אמונה, מבירה ועד זעקת אם" appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

התורה פותחת במצוות הביכורים – פרויקט לוגיסטי מורכב. לדוגמה, אדם שגר במרומי הגליל היה צריך לשמר את הפרי הראשון שגדל אצלו בחצר – למשל תאנה או רימון – ולשנע אותו עד ירושלים, בצהלה ובמחול. לאורך כל המסלול הוא נדרש לשמור על דיני הטהרה, למצוא מקומות לינה מתאימים בדרך ועוד, והכול בשביל פרי אחד ויחיד!

וכך שואל פרשן המקרא "האלשיך הקדוש": "מה קול החרדה הזאת על פחות משווה חצי דינר?! שיחרד איש מביתו ומעירו… וישים בטנא, ועל כתף ישאנו… ויתקבצו יחד כל בני עיר ועיר בחליל מכה… ומה כל החרדה הזאת?"

והשבוע נפלה בי התובנה, שהובילה אותי גם לפעולה.

השבוע פגשתי אנשי עשייה בשטח. למשל בביקורו של הרב הראשי, ידידי רבי דוד לאו, בחדרה, המלצתי שיבקר גם ב "מתנדבי חדרה" בהובלתם של ר' חזקי מנת וטליה אלוש, העוסקים בפעילויות חסד מכל הסוגים מתוך אחדות ישראל.

חזקי הביא דוגמאות לכך שהוא משתדל לשתף כמה שיותר שותפים במעשי החסד, גם כשאפשר שאדם אחד יעשה אותו. הרב לאו חיזק ואמר: שמעון רוצה לתרום 1,000 ש"ח. האם עדיף שייתן אותם בתרומה אחת, או באלף פעמים? ואז השיב: בפרקי אבות נאמר: "הכול לפי רוב המעשה".

הרמב"ם מסביר: לא רק גודל התרומה קובע, אלא ריבוי המעשים. לתת 1,000 פעמים – גם אם שקל אחד בכל פעם – מחנך את האדם לנדיבות, יוצר הרגל ובונה אופי. מעשה אחד הוא אמנם גדול ומרשים, אבל ריבוי מעשים קטנים משנה את האדם.

עם מתנדבי חדרה

בהמשך, ברכתי את מתנדבי "איחוד הצלה", והבאתי להם את הדוגמא הזו: יש הרבה אנשים שמדברים על אחדות וערבות, אבל מעטים הם אלה שעוזבים את מקום העבודה, את המשפחה ואת הילדים, ורצים לעזור לשני. זה נכון גם במבט רוחני וגם גשמי.

אחד מהגבאים שלנו בבית הכנסת הגדול, ר' יהודה הלוי, הוא מתנדב "איחוד הצלה". לעיתים, בתחילת התפילה, כשיש לנו מניין מצומצם, יהודה פשוט נעלם כי הוא קיבל קריאה לעזרה. למדנו כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ולא ההפך. לכן, עלינו להעלות על נס את המעשים עצמם.

• מכאן לשאלה על 'פרויקט הביכורים', לתובנה ולפעולה.

בסוף השבוע הוזמנתי לברך בהרמת כוסית לקראת השנה החדשה בבית החולים "הלל יפה". באופן טבעי, למרות הכרת הטוב שיש לי, הייתי אמור לעדכן שזה לא ממש מסתדר בלו"ז בימים עמוסים אלו.

אבל אחר כך הבנתי שאי אפשר מצד אחד להכיר טובה ומצד שני להישאר באותו מקום ורק למלמל "תודה". וכך, הגעתי פיזית לברך את צוות הנהלת בית החולים ואמרתי להם: מצוות הביכורים מביאה אותנו למידת הכרת הטוב, וכדברי רש"י: 'ואמרת – שאינך כפוי טובה'.

אי אפשר להישאר באותו מקום ולבטא את התודה בדיבורים או בנאומים יפים. זה כמו שילד צריך לבקש סליחה והוא זורק את המילה "סליחה" בחצי פה. סליחה אמיתית חייבת להיות עם תנועה מסוימת, עם תזוזה, עם שינוי, לא רק בדיבורים אלא במעשים!

• זאת התובנה: שינוי אמיתי דורש תזוזה מהמקום ועשיית מעשים.

החקלאי לא שומר לעצמו את הפרי הראשון, המובחר – הוא אוסף אותו בסל מהודר, יוצא למסע, עולה לירושלים, עומד לפני הכהן וקורא בקול את סיפור ההודאה. פחות מזה לא מספיק. תודה נמדדת בוויתור, בהשקעה, ובבחירה לצאת מאזור הנוחות. מי שאינו כפוי טובה לא מדבר – אלא עושה!

וכך עשיתי: יצאתי והגעתי אליכם פיזית להגיד תודה – לא בווטסאפ, לא בשיחת טלפון ואפילו לא במייל. הגעתי! כך גם בנושא הערבות ההדדית, האחדות, הכרת הטוב וראיית הטוב. אל לנו לשכוח שהפעולות הן העיקר. לא מספיק שנשב בשולחנות עגולים או בפורומים שונים, העשייה היא זו שבאמת יוצרת אותם.

ערב ראש השנה, לקראת השנה החדשה, נתרגם את המילים והדיבורים לפעולות מעשיות. כך הערבות ההדדית תצא מהכח אל הפועל, ואהבת ישראל תהיה עובדה בשטח!

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת כִּי תָּבוֹא
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:11 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:11
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל

• ערב ראש השנה
• הַדְלָקַת נֵרוֹת בכניסת החג: 18:09 – צֵאת ראש השנה 19:11
• שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל

• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post לא רק מילים, מעשים! appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

אבל לא רק!

במהלך הראיון שוחחתי גם על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי ללוות זוגות צעירים בדרך אל החופה – לחבר לבבות, לברך, ולהיות חלק מרגעים של התחלה, של תקווה ושל שמחה יהודית כנה.

כמו כן, הייתה התייחסות לעשייה הענפה בבית הכנסת הגדול בחדרה, שזוכה בשנים האחרונות לפריחה מחודשת – פעילות קהילתית תוססת, שיעורי תורה, תפילות ברוב עם, ואווירה שמחברת בין דורות ואנשים – מבוגרים, צעירים, ילדים ונוער כאחד, והייתה זו הזדמנות לעצור לרגע, להביט אחורה בהכרת תודה – ולהמשיך קדימה באמונה גדולה, בשליחות חינוכית, קהילתית ואנושית. מאחל לנו שנה טובה ומתוקה – שנה של המשך עשייה, חיבורים, אהבה ושלום

הרב, עברו כבר 25 שנה מאז הקמת רשת "מדעים ויהדות". מה השתנה מאז, ומה נשאר בדיוק אותו הדבר?

"מה שהשתנה זו ההבנה העמוקה של עד כמה הציבור צמא לחינוך אמיתי. התחלנו בצעדים קטנים, עם חלום להעניק לילדים לא רק ידע, אלא גם ערכים. היום, כשאנחנו רואים את מאות הבוגרים שלנו שהפכו לאנשים ערכיים ומעורבים בחברה, אני מבין שזה הרבה יותר מחלום. מה שנשאר הוא בדיוק מה שהיה מלכתחילה – האמונה שהכל מתחיל ונגמר באהבת אדם. אם אתה אוהב את הילד, את התלמיד, אתה יכול לחולל אצלו שינוי אמיתי."

הרשת שלכם פועלת מגיל הרך ועד התיכון. איך שומרים על קו חינוכי אחיד לאורך כל הדרך?

"הסוד הוא בפילוסופיה של הרשת, שהיא מעל הכל. בגני הילדים, עם גב' בתיה קוסינגר, הכל מתחיל מהדגש על אהבה, ביטחון וסקרנות. בבית הספר היסודי, בניהולה של גב' גילה נהרי, אנו משלבים את אותה אווירה משפחתית עם מצוינות לימודית.

בתיכון "יש"י", בהובלת גב' חגית אביר, אנחנו מעניקים לתלמידים כלים להצליח, אבל לא שוכחים לחנך אותם להיות בני אדם עם שליחות ומעורבות חברתית. אנחנו לא רק מלמדים – אנחנו בונים את הדור הבא של החברה הישראלית. והלב מתמלא גאווה לראות את הבוגרים שלנו מתגייסים לשירות משמעותי, ממשיכים ללימודים אקדמיים ומנהיגים בתחומי ההיי-טק, הרפואה, החינוך והיזמות."

נראה שיש תנועה שלמה של הורים ומשפחות שמבקשים להצטרף לרשת שלכם. איך אתם מסבירים את הגידול המרשים במספר התלמידים?

"ההורים פשוט רואים את זה. הם רואים את האהבה, את ההשקעה ואת התחושה שזה באמת חינוך שהוא שליחות. הציבור צמא לכך. בנוסף, לאורך כל הדרך אנחנו משקיעים בצוותים החינוכיים שלנו, שכן הם הלב הפועם של המוסדות. כשאנשי החינוך מרגישים בבית, הם יכולים לתת את המיטב לתלמידים."

• "מי שקיבל על עצמו שליחות ציבורית – נשאר שליח לנצח"

בנוסף לפעילות החינוכית הענפה, אתה ממשיך לפעול למען הקהילה באופן תמידי. איך אתה מצליח לשלב בין הכל?

"כפי שאני תמיד אומר, שליחות ציבורית לא עוצרת בתפקיד. היא ממשיכה בלב, במעשים, ובאהבת האדם. אני רואה את עצמי כשליח עבור כל מי שעוסק בעשייה ציבורית. עובדי העירייה, בתי החולים, ובראשם הצוותים במרכז הרפואי הלל יפה, שעושים עבודת קודש יום-יום – כולם זקוקים לחיבוק, לאוזן קשבת, ולפעמים רק למילה טובה."

היית חבר מועצת עיר, והיום אתה פועל מהשטח. אתה מתגעגע לזירה הפוליטית?

"אני מתגעגע לאנשים, לא לכותרות. עם רובם אני בקשר מצוין. אני שמח לראות את האחדות המדהימה שיצר ראש העיר ידידי ניר בן חיים, שכן 21 מתוך 21 חברי המועצה חברים בקואליציה. זה הישג חסר תקדים שעושה עבודה אמיתית למען הציבור. אני שמח במיוחד לראות את חברי הוותיק וחבר המועצה החדש  לירון עמר, שעושה עבודת קודש מול הקהילות והתושבים. הוא לא 'הפתעת הקדנציה', כי למי שמכיר אותו, הוא שליח ציבור בכל רמ"ח איבריו".

בנוסף לפעילות העירונית, אתה משמש גם כרב בית הכנסת הגדול בחדרה. איך זה מרגיש?

"זה לא רק מקום תפילה, זה בית של חיבורים ואהבת ישראל. בשיתוף פעולה עם יו"ר ההנהלה, רוני רימר, והגבאים יהודה ורובין ויהודה לוי, אנחנו פותחים את השערים לכולם – לחתני בר מצווה, לאירועים שמחים וגם פחות שמחים. ברוך ה', אנחנו רק בתחילת הדרך, ואנחנו פועלים להגיע לכלל הציבור. לקראת החגים, למשל, נקיים טקס תשליך מרגש ברחבת יד לבנים מול האגם. זו הזדמנות לחבר את הקהילה כולה."

ויש גם שליחות נוספת שקרובה במיוחד לליבך – חיתון זוגות.

"עבורי, לחתן זוגות זו זכות עצומה ושליחות מהלב. אני מרגיש בכל חופה שאני שליח לחבר בין נשמות. אני מלווה אותם ברגישות ואהבה, וכשאני רואה אותם אחרי שנים – עם ילדים ובתים משלהם, שולחים לי הודעות ותמונות – זה סיפוק שקשה לתאר במילים. אני מודה כל יום על הזכות להיות חלק מהמסע הזה."

לסיום, איזו ברכה היית רוצה לאחל לעם ישראל לשנה החדשה?

"אני מאחל לכולנו שנה של אחדות, תקווה והתחדשות. שנה שבה נמשיך לשים את האדם במרכז: את הילד בכיתה, את החולה בבית החולים, את העובד בעירייה. שנמשיך לפעול מתוך אמונה עמוקה בשליחות – ומתוך אהבה לאנשים. שנה טובה ומתוקה לכולם."

The post "אנחנו לא רק מחנכים, אנחנו בונים את הדור הבא של החברה הישראלית": ריאיון סיכום שנה שקיימתי לקראת ראש השנה appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

אנו לקראת סופו של חודש אלול. קול השופר המהדהד בכל בוקר מזכיר לנו: "רגע! עצרו, התבוננו, התכוננו" בכל שבת אנחנו עוצרים, וכעת, לקראת החגים – ראש השנה, יום כיפור וסוכות – אנו נדרשים לעצירה נוספת.

האם אנחנו באמת עוצרים? הנביא ירמיהו כבר התריע " אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ… כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה"  הנביא קורא לנו לא לרוץ בלי הפסקה, כמו סוס השועט במלחמה ללא מחשבה וחשבון.

• ההינומה שנשכחה, והמתנה שקיבלתי

בספרי החסידות ישנה אמירה כי לעיתים "ההכנה למצווה גדולה מהמצווה עצמה" משום שהיא מבטאת כוונה ורצון עמוק. העצירה וההכנה מאפשרות לנו לבוא אל המצווה, ואל החיים בכלל, ממקום שלם ומדויק יותר .

יום שישי, ערב שבת, אצלי, כמו אצל רובנו, הוא יום עמוס וצפוף. הלו"ז כולל חלוקת "ממתק של שבת" לכל ילדי בית הספר היסודי , לימוד עם נערים לקראת הבר מצווה, "חופות שישי", ההכנות לשבת ומשם הכנה לדרשה ב "קהילת הפארק", ועוד.

בשישי האחרון הגעתי לחופה ב"אחוזה" שבמושב בית חנן. שם נישאו ינון וטל, זוג מקסים מרומא שבאיטליה שבחר להתחתן דווקא בישראל. טל מסיימת לימודי רפואה וינון הוא יזם היי-טק. טל היא בתו של ידידי, ד"ר בראונד ברזילי,  מנהל אגף  יילודים ופגים במרכז הרפואי מעייני הישועה, שפועלו הציל את חייהם של תינוקות רבים.

השעה 12:30. האורחים כבר היו ברחבת החופה, והכול היה מוכן ומזומן. מזגתי את היין לברכה, העדים עמדו הכן, ולפתע, הכרוז הודיע דרמטית: "החופה נדחתה! חוזרים למעלה, למנה העיקרית…".

רצתי לברר מה קרה, חששתי מהגרוע מכל. החתן והכלה הסבירו בשלווה מפתיעה: ההינומה נשכחה. אחד האחים נרתם להביא אותה, וכשחישבנו – 40 דקות נסיעה לכל כיוון – הבנו שמדובר בדחייה של כשעתיים! "כנראה שהזמן שנקבע מלמעלה עדיין לא הגיע- ננצל את הזמן שניתן לנו להכנה נוספת לחופה… ", אמרה הכלה בשיא הקלילות והרוגע.

ואני, עם לו"ז צפוף, יכולתי לבחור בין שתי דרכים: להישאר במתח, לכסוס ציפורניים, "לשבת על גחלים" ולספור את השניות, או לנצל את הזמן שקיבלתי במתנה. בחרתי באפשרות השנייה. הורדתי את הכובע ואת החליפה, ומצאתי את עצמי משוחח עם צוות הצלמים, שאני מכיר כבר שנים, אבל מעולם לא היה לנו זמן לשיחה של ממש. לאחר מכן, יצאתי להליכה נינוחה בשדות המושב.

פתאום, באמצע היום העמוס, קיבלתי שעה של שקט! שעה שהיא כולה שלי. זה היה רגע מבורך של "התבודדות" – כפי שרבי נחמן לימד "לפרש שיחתו בינו לבין קונו", אך בעצם גם ביני לבין עצמי.

• לקראת השנה החדשה: קחו רגע לעצמכם

השבוע, נכנסתי לתוכנית העמיתים של "מעוז", שם הקדשנו כמעט יומיים שלמים לעצמנו – לחשיבה, לבירור ולדיוק. זו חוויה שתלווה אותי במהלך השנה הבא עלינו לטובה , ואשתדל לשתף בתובנות. החוויה הזו הזכירה לי שאנחנו זקוקים לעצירות האלה. הן לא מבזבזות זמן, להיפך, הן מעניקות אותו. הן מאפשרות לנו לאסוף כוחות, להתחבר לעצמנו, ולהתכונן לקראת מה שבאמת חשוב.

לקראת ראש השנה ויום הכיפורים, אני ממליץ: תכננו לעצמכם "פגישות" עם עצמכם. פשוט הקדישו שעה ביום, מחוץ ללו"ז ומחוץ למרוץ, כדי לעצור, לנשום ולהתכונן. בלי ההכנה הזו, נמצא את עצמנו "בהקפות שניות" של מוצאי שמחת תורה, מבלי להבין איך הזמן חלף, ומבלי שהותיר בנו רושם ממשי.

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת כִּי תָּבוֹא
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:21 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:28
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post כשזמן המתנה הפך למתנה  appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

והנה, השבוע זכינו לראות במו עינינו כיצד בחירה להיטיב עם הזולת יכולה לפתוח שרשרת של אירועים מופלאים, ולהוכיח שהשקעה בטוב תמיד משתלמת.

בטור שלפני האחרון, סיפרתי לכם על בתי, שני. שעמדה בפני התלבטות: האם לנסוע לשבת לחופשה בצפון, או להתנדב בבית החולים סורוקה כפי שתכננה מראש. שני בחרה בטוב – בהתנדבות. באותה עת, כתבנו על כך שהתוצאות של בחירה נכונה לא תמיד מורגשות מיד, אבל תחושת הטוב הפנימית מגיעה באופן מיידי.

אבל הפעם, התוצאה לא איחרה לבוא. זו הייתה תפנית עלילתית שאי אפשר שלא להתפעל ממנה.

• התקלה ברכבת ששינתה את הכל

במוצאי שבת, שני התכוננה לחזור ברכבת מבאר שבע לחדרה. אלא שדווקא באותו מוצאי שבת הושבתה תנועת הרכבות כמעט בכל הארץ בשל חבלה ברשת קווי החשמל. תוכנית החזרה שלה השתבשה לחלוטין.

בשל כך, היא החליטה לנסוע להתארח אצל בנות דודותיה באופקים. שם, "במקרה" – כלומר, בהשגחה פרטית מדויקת – התארחה גם דודתן מאשדוד, שגם היא התעכבה מלחזור. הדודה ראתה את שני, התרשמה ממנה והחליטה שהיא בדיוק השידוך המתאים לאחיינה מאשקלון.

כאן חשוב שאגלה פרט נוסף. בעצת מורי ורבי, הרב גרוסמן, החלטנו שלא לחפש שידוך לבתי לפני החגים. התוכנית הייתה "עסקים כרגיל" – לא פונים ולא מחפשים. אבל כשפנו אלינו, ומה גם שמדובר במשפחה כל כך מיוחדת וטובה, משפחת גוטשטין הנכבדה, הדברים השתנו.

כבר ביום ראשון, עוד לפני ששני הספיקה לחזור הביתה, ההצעה "נזרקה" והחל בירור ראשוני. הנתונים התאימו באופן מושלם, ונקבעה פגישה של הזוג. על פי "הפרוטוקול" המקובל אצלנו במגזר, הפגישה הראשונה נערכת בבית הבחורה כשאב המשפחה פוגש למספר דקות את הבחור המיועד. אך כזכור, אני לא הייתי בארץ באותו תחילת שבוע, מה שלכאורה היה אמור לעכב את הפגישה. אך החלטנו לחרוג מהפרוטוקול ולא להתעכב.

וכך, לאחר כשבוע של בירורים, הגיע החתן המיועד, איצי, לביתנו, ומשם הכל החל לרוץ במהירות שיא. הפגישות נמשכו בקצב מעורר השתאות, וביום שני האחרון, בשעת ערב מאוחרת, הזוג איצי ושני הודיע לנו שהם סוגרים ביניהם. התכנסנו מיד ל"סגירת הוורט", הרמנו כוסית "לחיים" והודינו לבורא עולם על הנס המדהים שהתחולל מול עינינו.

• בחרו בטוב – הברכה כבר בדרך

הסיפור הזה הוא הרבה יותר מצירוף מקרים מרגש של רכבת שהושבתה ודודה שהתעכבה. הוא שיעור מעשי וחד משמעי על כוחה של בחירה. שני יכלה לבחור בנוחות ובהנאה מיידית, אבל בחרה בערכים ובעשיית חסד. היא יצאה אל הלא נודע, והותירה את התוצאות בידי ההשגחה העליונה. בבת אחת, ובצורה מפתיעה, היא קיבלה את ברכתה.

כמה יפה לראות איך מתוך "טוב" יוצא "מזל טוב". זו תזכורת עוצמתית לאחריות שלנו לבחור בטוב. כפי שסימנו באותו טור, כמעט בנבואה: בחרו בטוב – הברכה כבר בדרך!

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת כִּי תֵּצֵא
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:30 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:38
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post מזל טוב מבחירה: סיפור על טוב ושידוך משמיים appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

בין הסידורים וההכנות, יצאתי לטייל בסמטאות הצרות של הגטו היהודי העתיק. מקומיים סיפרו לי על הבית שבו נחטף ילד יהודי קטן לפני כמעט 170 שנה. הם הצביעו על חלון מסוים שלדבריהם נשאר סגור מאז אותה פרשה כואבת.

בדרכי, אני מנסה לדמיין את הקהילה היהודית המפוארת שפעם חיה כאן, את ביתו של רבי עובדיה ספורנו, פרשן התורה, שהלך לעולמו לפני כ-500 שנה.

לא נשאר הרבה. בית הכנסת היחיד סגור על מסגר ובריח, ואפילו "בית חב"ד" לא מתפקד בימים אלה. בזמן שאני מסתובב, אני נזכר באותו סיפור מטלטל של הילד היהודי, סיפור ששינה אולי את ההיסטוריה של עם ישראל כולו.

פרשת השבוע, פרשת שופטים, מצווה אותנו "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"

הפרשה עוסקת בחשיבות של קיום משפט צדק, אך לא רק. היא עוסקת בעיקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כולו. הערבות הזו באה לידי ביטוי גם בפרשת "עגלה ערופה", כשזקני העיר מצהירים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה". הם מבטאים את האחריות הקולקטיבית של הקהילה למותו של אדם, ואת החובה לדאוג שאירוע כזה לא יקרה לעולם.

ברחובות בולוניה, לפני כ-170 שנה, התרחש מקרה מחריד שהידהד את אותה ערבות הדדית. סיפורו של אדגרדו מורטארה, ילד יהודי בן שש, שנחטף מביתו על ידי משטרת האפיפיור. כשאדגרדו היה בן שנתיים, משרתת נוצרייה הטבילה אותו לנצרות בסתר.

ארבע שנים לאחר מכן, בעקבות וידוי של המשרתת, פשטה המשטרה על בית המשפחה וקרעה את אדגרדו מזרועות אימו. הוריו נאבקו נואשות להחזירו, אך נתקלו בסירוב מוחלט. האפיפיור טען כי מרגע שהילד הוטבל, הוא נוצרי, ואין לו מקום בבית יהודי.

הפרשה עוררה סערה ציבורית בינלאומית. יהודים מכל רחבי העולם התגייסו למאבק, עצרות מחאה התקיימו ומנהיגים כמו משה מונטיפיורי פעלו ללא לאות להפעלת לחץ. הון עתק הושקע במאמצים להשיב את הילד לחיק משפחתו, אך לצערנו הרב, המאמצים לא צלחו.

אדגרדו גדל כנוצרי, והפך לכומר. אבל מבט היסטורי מגלה שהפרשה הזו היוותה נקודת מפנה לטובה בכמה תחומים: היא עוררה התארגנויות של עזרה הדדית ליהודים במצוקה בכל רחבי העולם. יתר על כן, מאותה פרשה ואילך, ירדה מאוד השפעת הכנסייה והאפיפיור והצטמצמה למדינת הוותיקן, עד היום הזה.

בחרתי לספר את הסיפור המצמרר הזה בפני צוותי הוראה לקראת פתיחת שנת הלימודים, כי המסר שלו נכון לכל מורה, הורה, מדריך, ובעצם לכל אדם בוגר. אם גורלו של ילד יהודי אחד הרעיד את העולם היהודי כולו וגרם להתארגנות והשקעה חובקת עולם למען הצלתו – על אחת כמה וכמה מוטלת עלינו האחריות לכל ילד וילדה שמופקדים בידינו.

עלינו לוודא שכל אחד מהם ירגיש שייך, חשוב ומוגן. עלינו לעזור להם לממש את הפוטנציאל שלהם, לחזק את הביטחון העצמי שלהם, להקנות להם גאווה יהודית וחיבור עמוק לערכים ולסיפור הלאומי שלנו.

כך נדאג שלעולם לא נצטרך לומר את ההצהרה "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".זוהי דרכנו להמשיך את שרשרת הדורות המפוארת שקיבלנו מאז מעמד הר סיני. זכרו תמיד: יחד שבטי ישראל – לא מוותרים על אף ילד.

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:39 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:47
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post החטוף מבולוניה והאחריות שלנו appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

בשישי האחרון היה לי רגע כזה, רגע שהמחיש את עוצמתה של הבחירה הנכונה. בתי, שני, עמדה בפני שתי אפשרויות: לנפוש בשבת במלון בצפון עם חברותיה, או להתנדב בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ב"מוקד שבת" המיוחד. צומת קלאסית של בחירה.

פרשת "ראה" פותחת, "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה", התורה מציבה בפנינו שני נתיבים, ומזמינה אותנו לבחור בטוב.

הגאון מווילנה (הגר"א) מבחין בין "טוב ורע" ל"ברכה וקללה". "טוב ורע" הם מושגים מידיים, בעוד "ברכה וקללה" הם עתידיים, הדורשים סבלנות והתבוננות. לפעמים, כדי לראות את פירות הבחירה , אנחנו חייבים להתאזר בסבלנות ולא להיכנע לתשוקה או לאינסטינקט המיידי.

המפרשים מדקדקים בפסוק ומציינים שמשה לא אומר לעם ישראל "השם נותן לכם", אלא "אנכי נותן לכם". משה רבנו, ממרומי מעמדו, מראה לעם ישראל דוגמה חיה. הוא לא מדבר כמנהיג מנותק, אלא כאדם שחווה בעצמו את אתגרי העולם.

הוא גדל בארמון פרעה, נחשף לעושר ופינוקים, ובכל זאת בחר בדרך אחרת עד שהגיע להיות "העניו מכל אדם". הוא אומר: "אני יודע על מה אני מדבר. אני מכיר את צומתי הבחירה, בסוף הבחירה בטוב  משתלמת"

בנוסף לכך, חשבתי לעצמי פירוש: משה רבנו פותח בדבריו ב"ראה", אולי כדי לומר לעם ישראל "תראו אותי, תיקחו דוגמה ממני"…

מוסר ההשכל, לא רק למנהיג אלא לכל הורה ומחנך. חינוך אינו העברת מסרים מילוליים, אלא תוצאה של דוגמה אישית. המילים של משה נבעו ממקום עמוק של הזדהות ואמפתיה, וכך גם החינוך צריך להיות מבוסס על ערכים לפיהם אנו  חיים ומנחילים אותם לדורות הבאים.

שני בחרה לבלות את השבת בהתנדבות בבית החולים, שם לקחה חלק בהמשך דרכו של ר' יהודה ספקטור ז"ל, מייסד "מוקד שבת". המוקד שהקים מספק מענה לכל יהודי הנאלץ לשהות בבית החולים בסוף שבוע: הוא מציע קידוש, ארוחות שבת חמות, מקום לינה ואווירה ביתית. זהו שיא של אהבת ישראל.

היינו גאים בבחירה של שני. הרגשנו שתשתית החינוך והערכים שהשתדלנו כהורים להעניק לה ולכל ילדינו נשאה פרי . למדנו שהמקום שלנו כהורים משמעותי גם בבחירות של הילדים שלנו בהווה ובעתיד.

במיוחד בתקופה זו, כשאנו נמצאים בשבת מברכים אלול, יש לנו הזדמנות לבחון את הבחירות שלנו מחדש. חודש אלול הוא חודש של התבוננות, של התחלות חדשות ושל היכולת לבחור בטוב.

פעמים רבות אנו חווים את הברכה שבבחירה בטוב רק לאחר זמן, אך לפעמים התחושה החיובית והסיפוק מגיעים מיד עם הבחירה. כך היה במקרה של שני: היא הרגישה סיפוק ושמחה עוד לפני שהחלה בהתנדבות. תחושות אלו התעצמו כשחזרה הביתה, עמוסה בחוויות מרגשות.

היא סיפרה על קידוש בשלוש לפנות בוקר, על תמיכה במשפחות בשעות קשות ועל נתינה שקיבלה בעצמה. היא ראתה בעיניה את הברכה שבבחירה, והרגישה שהיא מתחברת לשרשרת ארוכה של נתינה וחסד. תבחרו בטוב! הברכה כבר בדרך.

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת רְאֵה
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:47 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:56
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post בין ברכה לקללה: הבחירה שמנצחת appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

לא אציין את שמו, אך אותו איש חינוך, הפועל בחדרה במסגרת תנועת נוער חשובה, בחר לפרסם תגובה חריפה על מהלך מבורך של שר החינוך, ידידי יואב קיש.

מה היה שם?

שר החינוך, שאמון על קביעת המדיניות במשרד ועל הטבעת חותם חינוכי על עתיד מדינת ישראל, בחר לחזק תוכנית חינוכית קיימת בשם "ממשפחה לאומה – מסע בשבילי הזהות והשייכות", זוהי תוכנית לימודים בין-תחומית, חלק מתוכנית אסטרטגית רחבה בשם "שבילי מורשת".

מטרת התוכנית היא לחזק את הזהות האישית והלאומית של תלמידי ישראל

התכנית מתמקדת בערכים יהודיים ובקשר של העם היהודי למדינת ישראל, במטרה לטעת בהם תחושת שייכות, אחריות וגאווה. באמצעות מסע לימודי מגוון המשלב מקורות, אירועים היסטוריים ודמויות מופת, התוכנית מעודדת כל תלמיד למצוא את מקומו בסיפור היהודי ־ ישראלי.

ומה ענה אותו איש חינוך?

הוא כינה את השר "הצאר לחינוך מחדש", טען כי מדובר ב"מגה־הדתה", והוסיף: "זו לא פחות מהכרזת מלחמה על הציבור החילוני… ואנחנו קוראים לכל מי שלא מוכן לוותר – להצטרף למאבק הקריטי הזה." כאן, לדעתי, אנו נתקלים בניתוק קריטי מהמקור.

התוכנית הזאת איננה "דתית" ואיננה "חילונית" – היא שייכת לכולנו. מדובר במינימום של היכרות עם ההיסטוריה שלנו ובהבנת הקשר בין עבר, הווה ועתיד. וכפי שכבר הזכרנו, דור שלא יידע מאין הוא בא – גם לא ידע לאן הוא הולך.

האמת היא שכל פרשת השבוע, פרשת "עקב", מהפסוק הראשון ועד האחרון, וגם ההפטרה, עוסקות בזיקה של עם ישראל לארצו ולשורשיו ההיסטוריים – ערכיים. קשה לבחור פסוק אחד, אז אביא את פסוקי סיום ההפטרה, מהנביא ישעיהו, שמדברים בעד עצמם:

"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה', הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ"

"הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם" הביטוי המרגש הזה אינו אלא קריאה להסתכל אל השורשים – המקום ממנו נחצבו ונכרתו אבותינו ואמותינו. אל אותם ימים שבהם אברהם ושרה התחילו את הדרך שהביאה אותנו, העם היהודי, למקום שבו אנחנו נמצאים היום.

בנוסף, חשבתי להביא עוד פסוק אחד מפרשתנו, הנאמר על ארץ ישראל " אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ – תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". ארץ ישראל אינה סתם פיסת אדמה, אלא מקום הדורש מעורבות ותשומת לב תמידית. ללא רקע נכון וחיבור עמוק למקורות שלנו, אנו עלולים לאבד את הקשר המיוחד וההיסטורי שדרוש כדי להתקיים במדינה שלנו.

חיבור לערכים, להיסטוריה, ולארץ – אינו אמור לבוא בכפייה, בדיוק כפי שהדאגה לזרימת חמצן נקי בעולם אינה כפייה. המדובר כאן הוא בנשמת אפה של האומה. יישר כוח גדול, כבוד השר.

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת עֵקֶב
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:55 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:04
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post "זהות – לא מילה גסה" appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.