חז"ל מתארים כיצד נחלק העם לארבע קבוצות: היו שקראו לחזור למצרים ולבחור בעבדות המוכרת, היו שביקשו להילחם בקרב אבוד מראש, היו שהתייאשו וביקשו לקפוץ אל הגלים, והיו שהציעו רק לעמוד ולהתפלל.

כל קול ייצג היגיון אנושי אחר, אך הקדוש ברוך הוא הורה למשה:" דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ " ואז, באופן שלא העלו על דעתם, הים נקרע. רגע זה מלמדנו שהישועה אינה חייבת להימצא בתוך "הקופסה" של האפשרויות המוכרות לנו, אלא מגיעה לעיתים ממקום בלתי צפוי לחלוטין.

הלקח הזה מהדהד לאורך הדורות, וזכיתי שהוא עובר במשפחתי כצאצא של ה"נודע ביהודה", רבי יחזקאל לנדא זצ"ל רבה של צ'כיה . באחד הימים בפראג, פגש הרב בנער נוצרי לבוש קרעים הממרר בבכי בקרן רחוב. הנער סיפר בכאב כי התייתם מאמו, ואביו האופה נישא לאישה קשת לב שמעמיסה על שכמו בכל בוקר סלים גדושים בכיכרות לחם.

"אם איני מוכר את הכל," התייפח הנער, "היא מכה אותי באכזריות". באותו יום אמנם הצליח למכור את הלחם, אך לחרדתו גילה כי שלושים הזהובים שהרוויח אבדו דרך חור בכיסו.

הוא רעד מהמחשבה על השיבה הביתה בידיים ריקות. הרב, שראה לנגד עיניו נפש חרדה, הכניסו לביתו, השביעו בלחם ובמים, והוציא מכיסו שלושים זהובים שנתן לנער כמתנה. הנער חזר לביתו כשדמעות הייאוש הופכות לאור של תקווה, ובלבו נחרתה הכרת הטוב שאין לה שיעור.

שנים חלפו, ובליל שביעי של פסח הגיע לבית הרב בחור צעיר שלחש בחשש: "אני הוא הנער שהצלת". הוא גילה לרב סוד נורא: האופים בעיר התכנסו והחליטו להחדיר רעל קטלני בלחמים שיאפו למוצאי החג, כדי שכל היהודים שיקנו לחם טרי לאחר הפסח -ימותו.

הרב הבין שעליו לפעול במהירות אך בחוכמה, מבלי לחשוף את הנער. הוא הוציא כרוז בהול לכל הקהילה והכריז בבית הכנסת כי הגיע למסקנה שהשנה חל הפסח באיחור של יום, ועל כן חל איסור חמור לאכול חמץ יממה נוספת.

הקהילה נדהמה, אך צייתה באמונה. במוצאי החג ה"רגיל", עמדו האופים ותמהו מדוע אין קונה, ובהמשך אף תבעו את הרב לדין על הנזק הכלכלי. בבית המשפט דרש הרב שכלבים יטעמו מהלחם "הטרי", והתוצאות הקטלניות לא הותירו מקום לספק. המזימה נחשפה, והקהילה ניצלה.

הרב התבטא לאחר מכן כי לא חכמתו עמדה לו בסיטואציה המורכבת הזו, אלא אותם רחמים שהפגין כלפי הנער שנים קודם לכן, בבחינת "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".

סיפור ההצלה הזה, כמו קריעת ים סוף, מזכיר לנו שבכל דור ודור דרכי ההצלה הן נסתרות ומופלאות. גם כיום, מול בלבול ומבוכה, עלינו לחזק את האמונה ש"נצח ישראל לא ישקר".

הפתרון אינו נמצא בוויכוחים או בדעות הסותרות שאנו שומעים, אלא הוא נרקם ממעשים של חסד וענווה, מתוך חיזוק האמונה ומידת הביטחון המלווים אותנו גם בלב הערפל, בשביעי של פסח נלמד לקחת אוויר, להרגיע את הרוחות ולהביט באמונה אל מכלול האפשרויות, כי מי יודע מאין תבוא הישועה.

• כניסת שביעי של פסח  –  18:36
• צאת שביעי של פסח –  19:42
• חַג כָּשֵׁר שָׂמֵחַ וְשֶׁקֶט
• תִּרְבְּכוּ וְתִסְעֲדוּ

• שַׁבָּת פָּרָשַׁת שְׁמִינִי מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה  
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 18:48 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:45
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post בין גלי הים לסמטאות פראג: היכן מסתתרת הגאולה?  appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

באותו רגע, העולם כאילו עצר מלכת. מי שמכיר אותי יודע שוטסאפ הוא לא רק אפליקציה עבורי – הוא ערוץ הקשר עם אלפי תלמידים, הורים , שותפים לעשייה ב"מדעים ויהדות", זוגות ועמך בית ישראל. פתאום, השקט השתלט. אין הודעות, אין התראות, אין קבוצות!

בעבר, הייתי משתגע מזה. נכנס ללחץ, מפעיל קשרים כדי "לחזור לחיים". אבל הפעם, משהו בי השתנה. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי: "אולי זו המתנה הכי גדולה שקיבלת כהכנה לליל הסדר"?!

קלטתי שוטסאפ … הפך ל"מצרים" המודרני שלנו. "מצרים" מלשון מֵצַר – מקום צר וסגור המצמצם את הנפש. אנחנו משועבדים ל"דופמין" של ההתראות, לחרדה שמשהו יתפספס (FOMO), הצורך להיות זמינים לכולם – חוץ מאשר לעצמנו, למשפחתנו ולדברים החשובים באמת. והמלחמה האחרונה החמירה את המצב, כשבודקים עדכונים כל דקה, הופכים לעבדים של החדשות והקבוצות.

הנה  בתובנה שקלטתי ברגעי השקט של ההתנתקות, אנחנו רגילים לחשוב שהתקשורת הדיגיטלית עוזרת לנו לנהל את החיים טוב יותר, נוח יותר, לכאורה. ואני מדגיש "לכאורה"… ומדוע? כי כשעומדים רגע מהצד, קולטים כמה ההיפך הוא הנכון, הוא לא בדיוק עוזר לנו לנהל את החיים, אלא במידה מסוימת "משתלט" עלינו!

למשל: הודעה מקושקשת וחסרת משמעות, יכולה להופיע בצורה בולטת על המסך, ולאו דווקא בגלל החשיבות שלה… רק כי היא עדכנית יותר, (שלא לומר אם היא מגיעה כ"תוכן מקודם" שמומן ע"י בעלי ענין…), ואילו הודעה חשובה באמת, כזו  שהגיעה כבר בבוקר מהבית, מהאשה, מהילדים, נדחקה לפינה ואיבדה את תשומת הלב הראויה!

החלטתי לצאת למסע החירות הפרטי שלי. החשבון בסוף שוחרר (עדיין לא לגמרי)  – אבל תכלס' אני השתחררתי! כשהאפליקציה חזרה לפעול חלקית, היא כבר לא מצאה את אותו אדם. החלטתי (בלי נדר ) לבנות לעצמי גבולות חדשים. להחליט שהמכשיר איננו חלק ממני! אני חופשי להחליט מתי להניח אותו בצד ולהיות נוכח באמת עם הילדים, הנכדים, עם רעייתי ועם הלימוד שלי.

והנה אפיזודה קטנה: אחד ממכרי התקשר אלי נסער: "חצי יום  אתה לא זמין. אתה חי"?…  השבתי לו בנחת: ידידי! אני לא זמין? להיפך! כשהנייד אינו זמין, אני הכי הכי זמין… לעצמי, למשפחתי, לפעילות חינוך וחסד !

אני מתעד את החלטתי, כדי שהיא תחייב אותי להתמיד בה. אם אני פחות זמין, אם יצאתי מקבוצה כזו או אחרת – אנא, תדונו אותי לכף זכות. זה לא מחוסר הערכה, אלא מתוך רצון להחזיר לעצמי את השליטה בחיים. אני בתהליך של יציאת מצרים, ותברכו אותי שאצליח.

כותב ה'שפת אמת': "מכח יציאת מצרים מתעוררת בכל שנה אותה הארה, ועל ידה יכול כל אדם לצאת ממיצרי הנפש… עד שהרי זה כאילו הוא ייצא ממצרים". לכל אחד מאיתנו יש "מצרים" פרטי – פחד משינוי, הרגל הרסני, או כל הגבלה אחרת.

חג הפסח מעניק לנו כוח רוחני לשבור את השעבודים האלו. ולסיום, השנה אני לא רק אשאל 'מה נִשְׁתַּנָּה?' אלא גם 'מה נִשְׁתַּנֶּה"?… איך נהיה יותר טובים, ואיזה הרגלים אני אשנה ואשתנה! פסח כשר, שמח, – חופשי באמת!

• כניסת החג –  18:32 – צאת החג 19:38
• חַג פֶּסַח כָּשֵׁר שָׂמֵחַ וְשֶׁקֶט

• שַׁבָּת פָּרָשַׁת פֶּסַח ג׳ (חוה״מ)
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 18:43 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:39
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה  
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post מה אנחנו נִשְׁתַּנֶּה? appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

גם אני, אחרי אלפי חופות שזכיתי לערוך לאורך השנים, חשבתי שכבר ראיתי הכול. אך השבוע זכיתי לחוות חופה מיוחדת במינה, שנגעה בי עמוקות והותירה בי חותם.

מרינה ברק ורועי ברוך, זוג יקר שתכננתי לחתן באולמי Lago, נאלצו לשנות את תוכניותיהם בעקבות מצב החירום. את השמחה הגדולה הם דחו, אך על עצם הקמת הבית – לא היו מוכנים לוותר. הם בחרו להתעקש על החופה, על הרגע הקדוש, על הברית שמקימים יחד.

בשלב זה נכנס לתמונה מעצב האופנה דרור קונטנטו, שאצלו נתפרה שמלת הכלה. ברוח גדולה של נתינה ורגישות, פתח דרור את ליבו ואת סלון הכלות שלו, והפך אותו למקום של קדושה – מקום שבו תתקיים החופה באינטימיות, בצניעות ובהתרגשות רבה.

כמי שתוכנן לחתן את הזוג מלכתחילה, ליוויתי את התהליך והגעתי מתוך תחושת שליחות אמיתית – עם שמחה גדולה, אמונה עמוקה ורוח ציונית מחזקת, אולי יותר מתמיד בימים אלו.

ובין בדי התחרה והשובלים, זכינו להעמיד חופה בישראל – חופה פשוטה לכאורה, אך מלאה בעוצמה רוחנית, באהבה ובתקווה.

זו הייתה חתונה קטנה בממדיה, אך גדולה במשמעותה.

אני מבקש לברך את מרינה ורועי שיזכו לבנות בית נאמן בישראל, בית של אהבה, יציבות, שמחה ואור, ושידעו ימים של שלווה, ביטחון וברכה.

ותודתי נתונה לדרור קונטנטו, שגילה לב רחב ופתח את ביתו לרגע של קדושה – מעשה שמבטא ערבות הדדית ואנושיות במיטבה.

כי גם בימים של אתגר – עם ישראל ממשיך לחיות, להאמין, לאהוב ולהתחתן

The post מהאולם לסלון הכלות: חופה של אמונה בימי מבחן appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

זה קורה  עם  תלמיד, ששלח  בסלולר סרטון ויראלי המבטיח גאולה ביום פלוני ובשעה נקובה. אנשים נאחזים בשמועות על "קץ" מתקרב, ודרשנים שמנסים לפענח את הערפל בעזרת גימטריות ותחזיות. מחפשים  תאריך להיאחז בו, עוגן שיבשר שהסוף הטוב כבר נראה באופק…

אבל ההיסטוריה היהודית כבר לימדה אותנו, בדרך הקשה, חישוב קיצין הוא מתכון למפח נפש. משיחי שקר שהבטיחו הרים וגבעות והותירו אחריהם שברים, ומועדים חגיגיים שעברו והשאירו אותנו עם שאלות ומציאות מורכבת. לא לחינם זעקו חז"ל: "תִּיפַּח רוּחָם שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִיצִין". האמונה אינה סטופר, והציפייה לגאולה אינה תלויה בלוח שנה או בנבואות שמתרוצצות ברשת.

דווקא עכשיו! כשהקולות האלו מתגברים, אנחנו חייבים לעצור. בזמן שאנחנו מביטים לשמיים ומחפשים סימנים ומועדים רחוקים, אנחנו עלולים לפספס את החיים האמיתיים, את הניסים שאנחנו חיים בתוכם יום-יום, ובעיקר – לשכוח את השליחות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו, ממש ברגע זה.

מסופר על יהודי אמיד וטוב לב, שבערה בו תשוקה לזכות ל "גילוי אליהו" לפגוש את אליהו הנביא… הוא לא חסך בדבר – רכש "כוס של אליהו" מזהב טהור, מירק את ביתו לקראת הפסח ופתח את הדלת לרווחה בליל הסדר. השנים חלפו, ואליהו לא הגיע…

בצר לו, פנה לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב: "רבי, מה עליי לעשות כדי לראות את פניו של הנביא?"

ענה הרבי : "סע לעיירה פלונית בערב ראש השנה. חפש שם משפחה ענייה שגרה בקצה העיר, הבא להם סלים גדושים בכל טוב, והתארח אצלם בחג. שם תראה את אליהו".

היהודי מילא עגלות בבשר ודגים, יין ומטעמים, הגיע לבית דל של אלמנה וילדיה, וזכה לראות את עיניהם הכבויות נדלקות בשמחה. הוא ישב איתם כל החג, חיכה שמישהו יקיש בדלת, שדמות פלאית תופיע… אך דבר לא קרה.

הוא חזר לרבי מאוכזב: "עשיתי הכל, אבל אליהו לא הגיע".

השיב לו הרבי: "חזור אליהם , בערב "חג הפסח". הבא להם שוב את כל צורכי החג, בגדים חדשים ומצה שמורה, אך הפעם – לפני שאתה נכנס, עצור לרגע ליד הדלת והקשב".

היהודי הגיע לבית האלמנה בערב החג. מבעד לדלת הסדוקה שמע את בכי הילדים: "אמא, מאין יהיו לנו מצות? מה נאכל בליל הסדר?".

הלב שלו נחמץ, ואז  שמע את קול האם, שקטה ובוטחת: "ילדים שלי, אל תדאגו. הרי ראיתם מה קרה בראש השנה – הקב"ה  שלח לנו את אליהו הנביא עם סלים גדושים. אני בטוחה שגם הפעם, אליהו בדרך אלינו".

באותו רגע קפא היהודי במקומו. הוא הבין. הוא "אליהו הנביא" שלהם!

יש שמחפשים את אליהו הנביא מרחף באוויר, מצפים לניסים שישנו סדרי עולם ויכריזו על "הקץ". אך האמת שאנחנו כבר חיים בתוך נס בלתי פוסק, והנס הגדול ביותר אינו קורה בשמיים – הוא קורה כאן, בינינו.

חג הפסח מזמן לנו את ההזדמנות לגלות את "אליהו" שבתוכנו. במיוחד  השנה, בתקופה המאתגרת, כל אחד מאתנו יכול להיות "אליהו המושיע" עבור הזולת. זה יכול להיות השכן שמתקשה לסגור את החודש, התלמיד שזקוק למילה טובה כדי לפרוח, או המשפחה שמחכה ל"קמחא דפסחא" כדי לשבת לשולחן הסדר בכבוד.

לא נחכה לאליהו הנביא שידפוק בדלת – נהיה אנחנו אלו שדופקים בדלת של מישהו אחר. נהיה אנחנו הנס שלו.  כשאנחנו בוחרים להיות השליחים של הטוב, אנחנו מגלים שהגאולה אינה תאריך ביומן או חישוב מסתורי,  היא נמצאת ממש כאן, במרחק הושטת יד.

דווקא מתוך המעשים הקטנים של כל ה"אליהו" הנפלאים שבינינו, תצמח ותעלה הגאולה השלמה.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת צַו (שַׁבָּת הַגָּדוֹל)
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 18:38 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:34
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה  
• חַג פֶּסַח כָּשֵׁר שָׂמֵחַ וְשֶׁקֶט
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post תהיו אליהו! תהיו טובים! appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

נזכרתי במולדובסקי השבוע, כשקראתי על פריצת האקרים האיראנים לאתר "האקדמיה ללשון העברית". הם שתלו שם מסר לעגני: "אין צורך ללמוד עברית יותר… לא תצטרכו אותה עוד הרבה זמן".

והניגוד זועק: מצד אחד, יומנאי בחדרה שכותב בדיו אדום פרק בהיסטוריה של עם ישראל השב לאחר גלות ארוכה אל ארץ ישראל. ומהצד השני, קבוצת האקרים שחושבת ששורת קוד דיגיטלית יכולה למחוק שפה והיסטוריה בת אלפי שנים. הם לא מבינים שעברית – לשון הקודש – היא לא "אתר אינטרנט" שאפשר להפיל. היא הקוד הגנטי של עם הנצח!

בחמישי האחרון, ראש חודש ניסן, אמרנו תפילת "הלל". ההודיה להקב"ה  איננה הצהרה שהכל כבר בא על מקומו בשלום. אנחנו לא עוצמים עיניים מול כאב המלחמה המפלח. להיפך – גם בתוך ההלל אנו זועקים: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא", וכופלים את הבקשה.

ההלל הוא עצירה מתוזמנת כדי להודות על הניסים שכבר קרו לנו ומתוך נקודת האור הזו – לשאוב כוח לבקש על העתיד.

וכה אמר הנביא ירמיהו בפסוק (ירמיהו לא,ו): "כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם – הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל".

קודם כל רָנּוּ, שמחה והלל, ולאחר מכן בקשה לעתיד: "הושע ה' את עמך". זו היכולת: להכיר בטוב הקיים, ומתוך השמחה וההודאה – להתפלל על החסר.

חודש ניסן, חג "פסח" הוא גם במשמעות "פה-סח", ההודאה מצד אחד, והתפילה מצד שני. "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". הגאולה לא מחכה לשקט, להיפך, לעבודה ולפעולה מצידנו, עם ישראל מתגייס בכל שנה בחודש זה בפרט למעשי חסד וגבורה, לעזרה הדדית בפעילות "קמחא דפסחא" ועוד ועוד.

מימות ה"מנדט הבריטי" ועד לצוררי מלחמת "שאגת הארי", תמיד ניסו להשתיק את הקול הזה, הם שכחו שהם אפיזודה חולפת ,מול  הרוח והכוח של העם היהודי בתחדשות אינסופית.

כשעמדתי שם לצד שוטרי הדור הזה, הרגשתי  שהדיו של מולדבסקי עדיין לא יבש. הוא ממשיך להיכתב בכל יום מחדש: בפעולותיהם של כוחות השמירה וההגנה, במוסדות החינוך והחסד, בבתי הכנסת ובבתי המדרש, בשווקים וברחובה של עיר.

אנחנו חיים בתקופה היסטורית , כזו שדורשת מאיתנו מצד אחד לעצור ולהודות על ה"יש" – ומצד שני, להמשיך לפעול בכל הכוח כדי לבנות ולבצר את עתידנו כאן. אנחנו לא זקוקים לאישור מאף אקר איראני כדי לחיות כאן בגאווה בקומה זקופה. המנדט של אויבינו נגמר .  המנדט שלנו – זה שחתום בדיו של אמונה, מסורת ושרשרת הדורות – הוא נצחי.

נסיים בפסוק האחרון של הפטרת השבוע (ישעיהו מ"ד ): "רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכׇל עֵץ בּוֹ כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר"

• חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק!
• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 17:33 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:29
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post היומן של מולדבסקי מול ה"סייבר" האיראני  appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

במיוחד בימי המלחמה, אני עוקב אחרי המאמרים והפרשנויות, בניתוח ניהול הסיכונים ובתחזיות הקודרות על מורכבות המצב.

• ואחרי כל קריאה כזו – אני יוצא מחוזק באמונה.

הפובליציסטים בהחלט צודקים בניתוח הריאלי שלהם. בעולם "מתוקן", לפי חוקי המדע והאסטרטגיה, התחזיות שלהם היו צריכות להתממש מזמן. אבל כאן בדיוק קורה הקסם: ככל שהם משכנעים  שהמצב אבוד בדרך הטבע, כך אני מבין שאנחנו פשוט לא מתנהלים בדרך הטבע.

תכלס' הם טועים בענק. למה? כי על עם הנצח יש שמירה מיוחדת. זה פשוט נס גלוי. כדברי  דוד בן-גוריון "בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי".

השבוע נפטרה אישה נדירה, מארי נחמיאס ז"ל, בשנת המאה לחייה. מארי, מדליקת המשואה  ביום העצמאות ה-71 שריגשה מדינה שלמה, הייתה סבתו של חברי כאח לי, אמיר לנג.

לכאורה, שני עולמות מנוגדים: אמיר איש עסקים מבריק, מבעלי IDE –  חברת התפלת המים הגדולה בעולם. עולם של מספרים, טכנולוגיה וריאליזם מוחלט. אבל הוא לא זז צעד בלי הברכה של סבתא מארי, שעברה את תופת הנאצים בטוניס וגידלה 52 ילדי אומנה שננטשו בשל מומיהם, אישה שכל כולה אמונה פשוטה ותמימה, תפילות וסגולות שרק היא ידעה.

זהו סודו של עם ישראל: השילוב המדהים  בין הטכנולוגיה המתקדמת בעולם לבין סבתא מארי שמתפללת בדמעות על החיילים ומדליקה נרות לצדיקים.

האמונה הזו מקבלת פנים מוחשיות, ביתר שאת ועוז, בשבועיים האחרונים. ראינו אותה בחופות המרגשות שנערכות בתקופה זו; בבחירה הנחושה להקים בית יהודי "דווקא עכשיו", ויהי מה. הערבות ההדדית והדאגה של המשפחות והחברים מסביב, מוכיחות שוב שאת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק!

אותה עוצמה יצאה לרחובות גם בשישי האחרון, ב"אפטר פורים" בחדרה. למרות המורכבות הביטחונית, הגעגוע לתלמידים ניצח. יצאנו ל"מסע השמחה" של רשת 'מדעים ויהדות' – טליה אלוש על הלוגיסטיקה, המנהלת והגננות בחזית המפגש המרגש עם הילדים, ויחד עם חבר המועצה לירון עמר ויחידת האופנוענים, שטפנו את העיר ב-12 תחנות של אור.

מעבר ל-6,000 חבילות הממתקים שחולקו, מה שבאמת מילא את הרחובות היה האנרגיה של ההורים והילדים, עוצמה של קהילה ששואבת כוח מהביחד ומממשת הלכה למעשה את ה"חזק חזק ונתחזק" של סיום החומש.

הקשר עם בורא עולם הוא עסקת ה-Win-Win המשתלמת בתבל, אנחנו מאמינים בנסים כי הם קורים לנו, והם קורים לנו כי אנחנו מאמינים בהם.

כשאנחנו אומרים "מי כעמך ישראל", אנחנו מתכוונים בדיוק לזה: איפה עוד תמצא עם שבימי מתיחות יוצא לחלק ממתקים ולשמוח? עם שנאמן לשליחותו גם כשפרשני "הארץ" מסבירים לו שזה לא רציונלי?

השבת נסיים את חומש "שמות" בפרשיות ויקהל-פקודי. "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… " המורה על אחדות מלאה  – יחד שבטי ישראל – כי כשאנחנו יחד, מי יכול עלינו?!

חודש ניסן כבר בפתח. חודש של ניסים ונפלאות, אנחנו עם שמאמין בניסים – עם הכי ריאלי בעולם. מארי נחמיאס ז"ל השאירה לנו צוואה של חסד ואמונה – נמשיך את דרכה בגאווה.

• חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק!

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל-פְּקוּדֵי (שַׁבַּת הַחֹדֶשׁ)
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 17:28 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:24
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post "הארץ", סבתא מארי ו-6,000 חבילות ממתקים appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

כדי להרגיע את הקהל, הזכירו הגבאי ר' רוני רימר ומאיר ליובין, נצר למייסדי העיר, נשכחות: הבניין הזה לא תוכנן רק כהיכל תפילה, אלא כמבצר של ממש. עם מגדל שמירה וחריכי ירי, המבנה הוא יציקת בטון וברזל שנועדה להגן על הקהילה עוד בימיה הראשונים.

המחשבה לא הרפתה ממני: עוד לפני קום המדינה, יהודי חדרה כבר ידעו שהם במגננה. לעיתים מנסים לתלות את השנאה אלינו בפוליטיקה של "כאן ועכשיו", אך הקירות הללו מספרים סיפור אחר: סיפורו של עם שנלחם על עצם קיומו מול איבה עתיקה – עוד לפני שהיו לנו דגל, צבא או מדינה.

נכנסנו לתפילה בתחושה של "זכור את אשר עשה לך עמלק". אצלנו בבית הכנסת, כבקהילות רבות, קיים מנהג יפהפה: את קריאת "זכור" קוראים במגוון נוסחים, כדי שכל יהודי ירגיש בבית ויצא ידי חובת המצווה  "לכתחילה". פתח בעל הקורא הקבוע, ד"ר יעקב רימר, בהברה אשכנזית צלולה, ואחריו קראו גם בנוסח עדות המזרח ובנוסח תימן העתיק.

"יחד שבטי ישראל" דעות שונות, מנהגים עתיקים, מבטאים רחוקים – אבל המילים? אותן מילים כבר אלפי שנים.  יהודי מפולין או מליטא, מתימן, מפרס או ממרוקו – כולם הוגים באותו רגע את אותו הציווי הנצחי, כל אחד בהיגוי הייחודי שלו. הבנתי שזוהי האחדות האמיתית שלנו – המנגינה אולי משתנה, אבל המילים הן לב אחד פועם , ששומר עלינו יותר מכל חומת בטון.

בצאת השבת, הגיעה הבשורה שסגרה מעגל היסטורי מרטיט: "עמלק" של דורנו, האיש שקרא להשמדת ישראל מעל כל במה, כבר אינו איתנו. אי אפשר שלא לראות את יד ההשגחה –כשכל עם ישראל קורא למחות את זכר עמלק, העולם הפך לנקי יותר מרשע מזוקק.

השבוע הייתי אמור לערוך שש חופות, כולל בימי הפורים העליזים. הטלפונים שהחלו לזרום מיד במוצאי שבת כבר לא היו מלאים בחרדה, אלא בתיאומים מפוכחים ובבדיקת האפשרויות .

נזכרתי בדמעות של ימי הקורונה ובתחילת המלחמה, בדרמות וביטולים שליוו אותנו אז. אבל הפעם? משהו בתודעה השתנה. הזוגות רגועים יותר, חסונים יותר. נדמה שהם מבינים את גודל השעה, מבינים שברגעים היסטוריים של "באבוד רשעים רינה", עצם קיום החופה שלהם – גם אם תיערך במתכונת מצומצמת וגם אם תיאלץ להידחות מעט – היא הניצחון המוחץ של עם ישראל!.

בפרשת השבוע "כי תשא"

משה רבנו יורד עם הלוחות ורואה את העם בנפילתו. למרבה הצער הוא נאלץ לשבור את הלוחות, אך חז"ל מלמדים אותנו סוד גדול: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". גם כשאנחנו עוברים רגעים שבורים, אזעקות ומלחמות – השברים הללו אינם הולכים לאיבוד. הם חלק בלתי נפרד מתהליך הבנייה של כלל ישראל. הם אלו שמעצבים ומחזקים אותו.

הזוגות הצעירים שהיו אמורים להתחתן השבוע –אלו שזכו לעמוד תחת החופה עם מניין מצומצם בלבד וגם אלו שנאלצו לדחות – מבינים שהבניין שהם מקימים בתוך הטלטלה הזו הוא התשובה הכי חזקה לכל מטחי הירי והאיומים. ברגעים האלו, הם לא רק בונים את הבית הפרטי שלהם – הם בונים את הנצח של העם כולו.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת כִּי תִּשָּׂא (שַׁבַּת פָּרָה)
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 17:23 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:19
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post 'שברי לוחות ואזעקות' appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

השנה מצאתי תשובה: פורים הוא לא רק חג היסטורי. הוא הנס של ה"כאן ועכשיו"

בשונה מחג הפסח  – רגע לידת העם היהודי והבסיס לאמונתנו – עשר המכות וקריעת ים סוף הם אירועים "של פעם". כך גם סוכות זכר ל"ענני הכבוד", שבועות עם "מעמד הר סיני" שהרעיד את העולם בקולות וברקים , וחנוכה עם נס "פך השמן". כיום, העולם עבר לעבוד לפי חוקי טבע קבועים , אין ענני כבוד בכביש 6 (יש רק פקקים…), והשמן במטבח לא מספיק לשמונה ימים אלא נגמר בדיוק כשצריך אותו.

• אז איך הגעתי לזה?

בסופ"ש  ישבתי  עם מקסים הרקין, שורד שבי שחזר מהתופת בעזה. כשמקסים מדבר על המסע שעבר – מהרגע שבו הכל עצר ועד לשחרורו – המושג "נס בתוך הטבע" מפסיק להיות סיסמה והופך למשהו מוחשי שאפשר לגעת בו.

738 (!!!) ימים הוא חי בתוך גיהנום של אלימות ואי-ודאות, איכשהו מצליח להסתיר שהוא קצין בצה"ל. מקסים אמר משפט  שטלטל אותי" לא היה רגע שלא הרגשתי שאלוקים איתנו"

הוא תיאר איך בעומק המנהרות, הם מצאו רדיו ישן, גרוטאה בלי אנטנה. כ50 מטר מתחת לאדמה, במקום ששום תדר לא אמור לחדור – פתאום הם קולטים תחנה ישראלית. עוד נס של השגחה, שביב של תקווה, ואט אט התמונה מתחברת למסכת הצלה בתוך החשיכה. כששאלו אותו שאלות באמונה, מקסים פשוט לא הבין את השאלות . עבורו אמונה היא לא פילוסופיה ולא ידיעה רחוקה – הוא פגש את אלוקים במקום הכי אינטימי, בליבו .

הבעש"ט  לקח את ההלכה "הקורא את המגילה למפרע – לא יצא", והציב אותה  כמצפן לחיים: מי שמתייחס למגילה כאל סיפור שקרה 'פעם' (למפרע), מחמיץ את המסר. המגילה אינה נחלת העבר , היא נכתבת מחדש בכל יום ויום , במהלך הניסיונות, האתגרים  והניסים הקטנים של כולנו.

זה המהות של פורים:  נס בתוך גלות. עולמנו מלא  במסכות ו"הסתר פנים", בפורים אנו מגלים שגם כשאור ה' לא מאיר בגלוי – הקשר שלנו עם אבא שבשמים לא נחסר במילימטר. היום כמו במגילה : עם ישראל היה בשפל, אבל ברגע האמת פתאום כולם חזרו להיות "עם מרדכי". התגלה שמתחת לאבק וללכלוך, הנשמה בוערת.

"שם השם" לא מופיע (במפורש)  אפילו פעם אחת ב"מגילת אסתר" . איך ייתכן שבחלק מהתנ"ך ייעדר שמו של הבורא? זהו המסר הנצחי: מגילת אסתר מלמדת שגם כשהקב"ה נסתר, הוא נמצא בכל פרט ובכל מאורע. האמונה  אינה תלויה רק בברקים ורעמים, אלא ביכולת לראות את יד ה' גם בתוך "הסתר פנים" .

וכשנחזור לשאלה , התשובה ברורה : פורים הוא החג הכי רלוונטי לכל הדורות, הוא לא נשען על זיכרון של ניסים "מחוץ לטבע", אלא על היכולת לזהות את הבורא בתוך ה"שיגרה" של היום-יום.

פורים מלמד אותנו שהעוצמה הגדולה מסתתרת בשקט, בתוך חוקי הטבע הקשוחים. הוא מזכיר שגם כששם השם לא מופיע בגלוי ב"מגילה" של חיינו, הוא נמצא – מכוון כל תדר במעמקי האדמה ומלווה אותנו בתוך החושך הכי סמיך.

בזכות האמונה הזו, שמוצאת את אלוקים בתוך ההסתר, זכינו לנס בימים ההם – ונזכה לראות ניסים וישועות גם בזמן הזה.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה (שַׁבַּת זְכֹר)
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 17:18 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:13
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• פורים שמח
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post המגילה של מקסים, המגילה של כולנו' appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

המשכן אינו רק מבנה היסטורי שהיה קיים לפני אלפי שנים, אלא תזכורת תמידית לכל אדם מישראל לבנות משכן בתוכו – בלבבו. "וכן תעשו" – לדורות. אך זאת בתנאי שיש מקום לכולם, שבו כל אחד מרגיש חלק וחיבור, איש אינו דוחק את מקומו של רעהו, וכולם שותפים ליצירת מרחב מקודש – כללי ופרטי כאחד.

בסוף השבוע, כשעמדנו על חוף ימה של חדרה במעמד מרגש לציון השבתו לבעלות הציבור לאחר תהליך של שנים ארוכות, הרגשתי את הסמליות שבעומק החיבור בין הים לבין המשכן הרוחני. חז"ל מלמדים אותנו ש"צבע תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד…".

הים אינו רק תרכובת של מים ומלח; הוא החלק הגדול ביותר על פני הגלובוס, והוא משקף לנו את השמיים באופן מוחשי. כשאדם עומד מול הים וגליו ההומים, הוא זוכה לרגע של שקט פנימי והתרחבות הנפש. המבט מתרחב, הלב נפתח, ודאגות היומיום נעלמות מול האינסוף.

דוד המלך בפרק "ברכי נפשי", שקראנו בימים אלו של ראש חודש , המתאר את עוצמת פלאי הבריאה, בחר לפתוח דווקא בים: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם…" הפסוק הזה, שהוטבע במגילת היסוד במעמד , מזכיר לנו שהים הוא "קניינו" של הבורא, שניתן כפיקדון יקר וערכי – לכולנו.

בזוהר הקדוש מתואר שהעולם נברא במעגליות: האוקיינוס מקיף את יישוב העולם, ארצות העולם מקיפות את ישראל, ישראל את ירושלים, וירושלים את המקדש – עד לקודש הקודשים שבו שורה השכינה! הים מזכיר לנו גם את שחר לידתו של עם ישראל, כשהפכנו ביציאת מצרים ממשפחה לעם; המקום שבו זכינו כולנו כאחד לראות גילוי שכינה בחוש ולקרוא יחד: "זה א-לי!". מול הים שנבקע נאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה". הים הוא מקום של התגלות פשוטה וטהורה, מקום שבו שמיים וארץ נפגשים.

כשחופי חדרה נפתחים כעת לרווחה, אנחנו מצהירים שהיופי הזה – התכלת שדומה לרקיע, השלווה, הרוגע והאינסוף – שייכים לכל ילד, קשיש ומשפחה. זהו ה"יחד" האמיתי, ובכך אנחנו מיישמים את ערכי המשכן.

בחודש אדר, חודש השמחה, אנו לומדים שהשמחה מגיעה כשכולנו מאוחדים. בתקווה שפיתוח האזור, הטיילת, שיקום הדיונות והחזרת המרחב הציבורי לתושבים, יהיו ה"תרומה" שלנו לעם ישראל. מקום שבו הטבע והקהילה יפגשו יחד, וכל אחד יוכל לעמוד מול הים, לנשום עמוק ולומר: "מה רבו מעשיך ה'".

יהי רצון שנשכיל לשמור על המשכן הרוחני שבתוכנו ועל האחדות שבינינו – מתוך שמחה, כבוד הדדי ותחושת שייכות עמוקה- יחד שבטי ישראל .

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת תְּרוּמָה
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 17:12 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:08
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post תרומה של שקט וגלים appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

נשמע לכם כמו בדיחה? ממש לא. לאחרונה אנו עדים לגל תביעות נגד ענקיות הטכנולוגיה, בטענה שאלגוריתמים, חיישנים ומדדים דיגיטליים גרמו למשתמשים לחרדה, להחלטות שגויות או לנזקים אישיים. המגמה  ברורה: ניסיון להחליף את האחריות האנושית ב"חיישן הדיגיטלי" – ולהאשים את המכשיר בכל מה שמשתבש.

זה לא התחיל מהיום. שיא התרבות הזו התנקז לכינוי הציני "פרס סטלה", על שמה של סטלה ליבק ששפכה על עצמה קפה במקדונלד'ס ותבעה מיליונים בטענה שהקפה היה "חם מדי". בעקבותיה נוסד "פרס" שנתי לתביעות האבסורדיות ביותר: מהגנב שננעל במוסך אליו פרץ ותבע את בעליו על "מועקה נפשית", ועד לנהג שהפעיל בקרת שיוט ברכב, עזב את ההגה כדי להכין קפה – מיד לאחר התאונה המתבקשת, מיהר לתבוע את היצרן, בטענה: שבספר ההוראות לא נכתב שאסור לעזוב את כיסא הנהג. אגב, מאז האזהרות כבר כתובות בבירור …

אנחנו מחייכים למשמע התביעות הללו, אך האמת מטרידה: נראה שמשהו בבסיס המוסרי שלנו השתבש. בעולם שבו השעון אשם בדופק והיצרן אשם בחוסר הזהירות של הנהג, המושג "אחריות אישית" הולך ונעלם. כשמוסיפים למשוואה את מהפכת ה-AI, שבה נדמה שהשליטה עוברת לישות דיגיטלית חיצונית, מתקבלת תמונה עגומה: עולם שבו האדם הופך לצופה פסיבי המתבונן בחייו מהצד.

על הרקע הזה, פרשת השבוע  "משפטים" מהווה תמרור עצור. רק לפני שבוע עמדנו למרגלות הר סיני במעמד "קבלת התורה" עטופים בענן, קולות וברקים, בקדושה וטהרה . והנה, ברגע אחד, התורה מורידה אותנו אל קרקע המציאות ה"אפורה" ביותר: נזיקין, שור שנגח, בור ברשות הרבים ונזקי אש . למה המעבר החד הזה?

הקב"ה מלמד אותנו שיעור לדורות: הקדושה האמיתית לא נמצאת רק כשהעיניים עצומות על ראש ההר, אלא דווקא כשהן פקוחות לרווחה כדי לוודא שלא הזקנו לאיש. התורה דורשת מאתנו להוריד את האור הגדול של מעמד הר סיני אל תוך חיי המעשה, ולקחת אחריות על מעשינו .

כפי ששיתפתי בטורים קודמים, מצאתי לעצמי "עוגן" של שפיות: לימוד חברותא במסכת "בבא קמא". מה שהתחיל  עם ראש העיר, הפך למעגל המתרחב לידידיי שרוני עזורי ראש מועצת אליכין ואחרים. כשאנחנו צוללים יחד לסוגיות של "אדם המזיק" אנחנו מגלים את התשובה  לאבסורד של "פרס סטלה".

הגמרא מציבה כלל ברזל "אדם מועד לעולם ". אדם אחראי לכל נזק שהוא גרם  ללא קשר לנסיבות. משמעותו היא אחריות גם אם הנזק נעשה בשוגג ואפילו באונס .  האחריות היא קודם כל על עצמו.  אין תירוצים של "לא כתבו לי בספר ההוראות". פתחת בור – אתה אחראי לכסות אותו, הזקת – עליך לתקן.

חוסן של חברה לא נמדד בחיישנים מתקדמים, אלא באחריות אישית. לאחר המעמד שבו כל ישראל אמרו "נעשה ונשמע", באה פרשתנו להדגיש שה"נעשה" הראשון והחשוב הוא לקיחת אחריות על מעשינו ועל ההשלכות של הפעולות שלנו – במרחב הציבורי ובכלל.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (שַׁבַּת שְׁקָלִים)
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 17:06 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:02
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post מי מכוון את התנועה ומי נוסע? appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.