נשמע לכם כמו בדיחה? ממש לא. לאחרונה אנו עדים לגל תביעות נגד ענקיות הטכנולוגיה, בטענה שאלגוריתמים, חיישנים ומדדים דיגיטליים גרמו למשתמשים לחרדה, להחלטות שגויות או לנזקים אישיים. המגמה  ברורה: ניסיון להחליף את האחריות האנושית ב"חיישן הדיגיטלי" – ולהאשים את המכשיר בכל מה שמשתבש.

זה לא התחיל מהיום. שיא התרבות הזו התנקז לכינוי הציני "פרס סטלה", על שמה של סטלה ליבק ששפכה על עצמה קפה במקדונלד'ס ותבעה מיליונים בטענה שהקפה היה "חם מדי". בעקבותיה נוסד "פרס" שנתי לתביעות האבסורדיות ביותר: מהגנב שננעל במוסך אליו פרץ ותבע את בעליו על "מועקה נפשית", ועד לנהג שהפעיל בקרת שיוט ברכב, עזב את ההגה כדי להכין קפה – מיד לאחר התאונה המתבקשת, מיהר לתבוע את היצרן, בטענה: שבספר ההוראות לא נכתב שאסור לעזוב את כיסא הנהג. אגב, מאז האזהרות כבר כתובות בבירור …

אנחנו מחייכים למשמע התביעות הללו, אך האמת מטרידה: נראה שמשהו בבסיס המוסרי שלנו השתבש. בעולם שבו השעון אשם בדופק והיצרן אשם בחוסר הזהירות של הנהג, המושג "אחריות אישית" הולך ונעלם. כשמוסיפים למשוואה את מהפכת ה-AI, שבה נדמה שהשליטה עוברת לישות דיגיטלית חיצונית, מתקבלת תמונה עגומה: עולם שבו האדם הופך לצופה פסיבי המתבונן בחייו מהצד.

על הרקע הזה, פרשת השבוע  "משפטים" מהווה תמרור עצור. רק לפני שבוע עמדנו למרגלות הר סיני במעמד "קבלת התורה" עטופים בענן, קולות וברקים, בקדושה וטהרה . והנה, ברגע אחד, התורה מורידה אותנו אל קרקע המציאות ה"אפורה" ביותר: נזיקין, שור שנגח, בור ברשות הרבים ונזקי אש . למה המעבר החד הזה?

הקב"ה מלמד אותנו שיעור לדורות: הקדושה האמיתית לא נמצאת רק כשהעיניים עצומות על ראש ההר, אלא דווקא כשהן פקוחות לרווחה כדי לוודא שלא הזקנו לאיש. התורה דורשת מאתנו להוריד את האור הגדול של מעמד הר סיני אל תוך חיי המעשה, ולקחת אחריות על מעשינו .

כפי ששיתפתי בטורים קודמים, מצאתי לעצמי "עוגן" של שפיות: לימוד חברותא במסכת "בבא קמא". מה שהתחיל  עם ראש העיר, הפך למעגל המתרחב לידידיי שרוני עזורי ראש מועצת אליכין ואחרים. כשאנחנו צוללים יחד לסוגיות של "אדם המזיק" אנחנו מגלים את התשובה  לאבסורד של "פרס סטלה".

הגמרא מציבה כלל ברזל "אדם מועד לעולם ". אדם אחראי לכל נזק שהוא גרם  ללא קשר לנסיבות. משמעותו היא אחריות גם אם הנזק נעשה בשוגג ואפילו באונס .  האחריות היא קודם כל על עצמו.  אין תירוצים של "לא כתבו לי בספר ההוראות". פתחת בור – אתה אחראי לכסות אותו, הזקת – עליך לתקן.

חוסן של חברה לא נמדד בחיישנים מתקדמים, אלא באחריות אישית. לאחר המעמד שבו כל ישראל אמרו "נעשה ונשמע", באה פרשתנו להדגיש שה"נעשה" הראשון והחשוב הוא לקיחת אחריות על מעשינו ועל ההשלכות של הפעולות שלנו – במרחב הציבורי ובכלל.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (שַׁבַּת שְׁקָלִים)
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 17:06 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:02
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post מי מכוון את התנועה ומי נוסע? appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

יתרו הביא אתו בשורה ניהולית ורוחנית כאחד : שיטת העבודה בצוות. יתרו לא רק הקשיב והתבונן מהצד, הוא זיהה סיטואציה שבה המנהיג פועל לבדו, והציע מודל של האצלת סמכויות, בניית שדרת ניהול ושיתוף פעולה מתוך כבוד הדדי. עם "הייעוץ הארגוני" הזה הסכים בורא עולם בכבודו ובעצמו.

יתרו היה האיש הנכון ,בזמן הנכון ובמקום הנכון, והוא  מזכיר לנו ש"הרבה שלוחים למקום", וכי לעיתים אנו יוצאים לשליחות פשוטה מבלי לדעת שהיא חלק מתוכנית גדולה בהרבה.

אשתף בסיפור שהיה. לפני כחודש, בערב חורפי וסוער במיוחד, בחוץ רוחות עזות וגשם זלעפות שלא פסק. בפנים, בביתי החם, נהניתי מערב נדיר ופנוי מאירועים, עם מרק חם ונכדיי סביבי – רגע של שלווה עם המשפחה בתוך המרוץ.

פתאום צלצל הטלפון. על הקו עמית, מנהל האירועים באולם "יארה" בחדרה. קולו נשמע לחוץ, כמעט על סף ייאוש: "הרב בנצי, אתה חייב לעזור. הרב שהיה אמור לערוך את החופה נקלע לאונס של ממש. השעה כבר כמעט תשע בערב, המשפחות בלחץ אטומי, הקהל ממתין ובאופק אין אף רב שיכול להגיע בסערה הזו" הבנתי שזו קריאה לעזרה שאי אפשר להשיב לה בשלילה. יצאתי עם עטוף כולי אל תוך הסערה.

כשהגעתי לאולם, מצאתי פקעת של עצבים. התחלתי בכתיבת הכתובה בזריזות כדי להרגיע את הרוחות, רגע לפני שסיימנו, נכנס בסערה ידידי היקר, הרב חן סידה, רבה של עמק חפר. הבטנו זה בזה בתמיהה מוחלטת. התברר שהרב המקורי, מתוך אחריות, דאג למחליף – והרב סידה המתין בחוץ לרגע שיקראו לו.

המבוכה הייתה גדולה. שנינו עומדים, מוכנים למשימה. הצעתי לפנות את מקומי, אך הרב סידה באצילותו סירב בטענה שאני כבר התחלתי במצווה. לאחר "ויכוח" קצר של כבוד הדדי, הצעתי פשרה: "נעלה שנינו ונערוך את החופה יחד בשיתוף פעולה"

וכך היה. עלינו אל החופה ,חילקנו בינינו את הברכות, החופה נערכה בשמחה כפולה ומכופלת. בדרך הביתה, כשאני ספוג במים, תהיתי לעצמי "ריבונו של עולם, למה הייתי צריך לצאת מהבית בשביל "כפל רבנים?" .

התשובה הגיעה השבוע. קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. "שלום הרב", אמרה יובל מעבר לקו. "רציתי להודות לך – בזכותך יש לנו שלום בית ושלווה במשפחה".

יובל סיפרה שהתארסה לפני חצי שנה, אך עננה העיבה על ההכנות לחתונה: אביה התעקש שרב המושב שלהם מהגליל יערוך את חופתם ,  בעוד לחתן היה חשוב שיהיה זה רב הקהילה שלו מנתניה "דחינו את ההחלטה מרוב פחד מפיצוץ"  שיתפה.

"ואז הוזמנו לחתונה ב'יארה'. עמדנו שם וראינו אתכם – שני רבנים עולים יחד לחופה בהרמוניה ובכבוד. באותו רגע הבנו שזה הפתרון. פנינו לשני הרבנים והם הסכימו בשמחה להגיע יחדיו, השבוע התחתנו כששניהם עומדים תחת החופה, מכבדים ומכובדים"

באותו רגע הכל התחבר. הקב"ה הוציא אותי מהבית בערב גשום ויצר "טעות" של שני רבנים, רק כדי שזוג אחד בקהל יראה שאפשר גם אחרת. תיאום, עבודת צוות ושיתוף פעולה – הם הפתרון לכל מחלוקת.

לאור הפרשה ובדרכו של יתרו, שלימד על כוחו של שיתוף הפעולה, אני לוקח על עצמי לבדוק איפה עוד אפשר להושיט יד, לחלוק כבוד ולעבוד בצוות. כמה טוב זה יכול לעשות לעולם שלנו!

זוכרים את הסיסמה שלנו? יחד שבטי ישראל!

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת יִתְרוֹ
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 17:00 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:57
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  הרב בן ציון נורדמן

The post שני רבנים ושיעור לחיים appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

אני מלווה את הסניף מיומו הראשון. זוכר את ימי בראשית – הינו מעטים עם ציוד דל וחלוציות שבוערת בעיניים. לראות השבוע אולם מלא במאות מתנדבים, מתנדבות ובני משפחותיהם, לצד חנוכת טרקטורון חילוץ חדש – זה להבין שחלומות נוסעים מהר, במיוחד כשהם נוסעים להצלת חיים.

בפרשת השבוע, מול ים סוף, מגיעה הפקודה האלוקית "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ ! " המסר ברור: לא מחכים לנס, לא מתמהמהים מול הפחד – פשוט נוסעים קדימה, והים ייבקע מעצמו.

• זהו הDNA של המתנדבים:

"גם כשהדרך חסומה, כשיש צוקים, חולות או ערפל – לא עוצרים. נוסעים!"

הדוברים עמדו על סודו המיוחד של סניף חדרה: האחדות. מגוון אנושי מופלא של מתנדבים ומתנדבות מכל המגזרים, שפועלים בשטח כגוף אחד. ידידי, ח"כ ר' יוני משריקי, יו"ר ועדת הבריאות, הזכיר את דברי חז"ל על קריעת ים סוף: "אנשים, נשים וטף, כולם אמרו שירה". אחדות נדירה שבה כולם מכוונים לאותה שירה ספונטנית שמתפרצת מהנשמה.

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – משה פתח בשירה, וכל העם המשיך אחריו כאיש אחד. אך אם כולם שרו ברוח הקודש, למה היה צורך במשה  שייתן את הטון?

תורת החסידות מלמדת שיש שתי רמות של "ביחד": יש "כאיש אחד"  אחדות של גוף, שבו איברים שונים משלימים זה את זה במשימותיהם ויש "בלב אחד" אחדות עמוקה בנקודה הפנימית שבה כולנו פשוט זהים.

מול הים הסוער, בני ישראל היו זקוקים למשה רבנו כ"מנצח" על התזמורת. הוא נתן את הטון המאחד שאיפשר לכל הקולות והגוונים להפוך להרמוניה אחת של לב אחד. עם  האחדות הזו נפגשנו השבוע בחדרה.

זו לא רק שירת המתנדב – זו שירה של משפחה שלמה. כי אם המתנדב הוא זה שקופץ ראשון למים, הרי שבני ובנות הזוג הם אלו שמאפשרים לים להיבקע, הם השותפים השקטים שמוותרים על שנת לילה או ארוחת שבת, ומעניקים את הגב שבלעדיו המשימה לא תתקיים.

כשידידי, אמן הרגש שולי רנד, עלה לבמה – הרגשנו איך שירה הופכת לתפילה. חז"ל מבארים  ש "אָז יָשִׁיר " בפתח "שירת הים" רומזת לעתיד לבוא,  השירה הזו אינה רק זיכרון מהעבר, היא גשר שמחבר עבר, הווה ועתיד.

זהו בדיוק סיפורם של המתנדבים , הם יונקים מהעבר את מסורת החסד היהודית, פועלים בהווה ללא לאות להצלת חיים, ומביאים לעולם טעימה מהעתיד עולם שבו ' וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים'"

אי אפשר לחתום את השבוע בלי להתייחס לרגעים שבהם עצר עם ישראל כולו את נשימתו, עם הבשורה על הבאתו לקבר ישראל של לוחם היס"מ רן גווילי הי"ד.

בפרשה שלנו נאמר "'וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ"  משה רבנו מלמד אותנו שבתוך סערת היציאה לחירות, החובה המוסרית והלאומית כלפי אלו שמסרו נפשם היא מעל הכל. השבוע, הדריכות המשותפת להשבתו של רן הביתה איחדה את כולנו כאיש אחד.

הרגעים הללו מזכירים לנו את האמונה בנצחיות הנפש ובברית העמוקה שבין העבר המפואר שלנו לעתיד שאנו בונים כאן יחד.

את האחדות שנחשפת ברגעי השיא, עלינו לתרגם גם לחיי היומיום ולזכור שבפנים, בנקודת הלב היהודית, כולנו פשוט זהים – בתפילה שנזכה לצמיחה ולבלוב של ט"ו בשבט, ושנזכה לראות בפריחתה המשותפת של האומה כולה.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח (שַׁבַּת שִׁירָה)
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:53 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:51
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• טוּ בִּשְׁבָט שָׂמֵחַ
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post דבר אל בני ישראל – ויסעו!  appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

וואוו. פתאום זה לא לספר סיפור על דמות היסטורית, על הקהילה או על המוסדות שאני עומד בראשם – זה לעצור ולהביט במראה. לספר על עצמי. זה רגע שמאלץ לשאול שאלות חשופות: מי אני באמת? מהן התחנות שעיצבו אותי? ואיך כל הניגודים שבי (בכל זאת, בן מזל תאומים…) מתחברים למנגינה אחת.

האתגר האישי הזה מסתנכרן עם פרשת השבוע, פרשת 'בא' – פרשה שעוסקת במהות העברת הסיפור לדור הבא. רבי נחמן מברסלב אומר: "העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגלים לשינה, ואני אומר  שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררים בני אדם משנתם" לעיתים, הסיפור של עצמנו הוא בדיוק המנוע שמעורר אותנו לחיים.

בנקודה הזו, מצאתי השראה ברעיון מרכזי של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל – מההוגים היהודים המשפיעים ביותר בזמננו. דבריו על הפרשה מסבירים מדוע הסיפור האישי והלאומי הוא הרבה יותר מזיכרון נוסטלגי – הוא סוד החירות.

חשבו על הרגע הזה: אלו בטח לא הנאומים שהיינו מצפים ממשה רבנו לשאת ימים ספורים לפני הגאולה הגדולה. אחרי 210 שנים של סבל, עבדות ורצח עם, בני ישראל סוף-סוף עומדים לצאת לחופשי. על מה הייתם מצפים שמנהיג ידבר ברגע כזה? אולי על הקמת צבא, על ניהול הכלכלה או על הלוגיסטיקה המורכבת של המסע במדבר?

אבל משה בוחר לדבר על משהו אחר לגמרי. שלוש פעמים הוא חוזר ומדגיש דבר אחד בלבד: את העתיד הרחוק, את השאלות של הילדים ואת החובה לספר להם את הסיפור.

התורה מצווה אותנו: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" היא מבקשת מאתנו: "והִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" ומדגישה שוב: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם"

משה הבין: חופש  אינו רק יציאה פיזית ממצרים, אלא יצירת זהות פנימית. וזהות זקוקה לזיכרון שחי בתוך סיפורים. הסיפור הוא זה שמעניק לנו את התשובות לשלוש שאלות היסוד שבלעדיהן האדם אבוד: מי אני? למה אני כאן? ואיך ראוי שאחיה?

בתמונה עם הרב יונתן זקס ושגריר אנגליה בישראל

ההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב: הניסיונות לבטל את הזהות הייחודית שלנו נידונו לכישלון. פעם זה נעשה בשם 'הנאורות האוניברסלית', והיום זה קורה דרך 'אינדיבידואליזם קיצוני' – עולם שבו ה'אני' המרכזי הופך לחזות הכול, אך הוא נותר בודד, ללא שורשים וללא מחויבות.

האמת היא שאיש לא יכול לחיות באמת בלי זהות – אישית, משפחתית וקהילתית. העוגן שאנו מטילים אל העבר הוא היחיד שמאפשר לנו להביט בביטחון אל העתיד. כדי לקיים חיים תקינים ומלאי משמעות, עלינו לספר לילדינו מאיפה באנו.

המתנה הגדולה ביותר שביכולתנו להעניק להם אינה חשבון בנק מנופח או נכסים חומריים, אלא סיפור. סיפור ששורשיו נטועים במורשת ערכים נאצלת. איננו גרגירי אבק אבודים הנישאים ברוח; אנו יורשיו של סיפור ששינה את פני האנושות כולה.

אדם היודע את זהותו, היודע מי הוא ולמה הוא כאן, יוכל לנווט בכל מדבריות הזמן – סוערים ככל שיהיו – באומץ, בקומה זקופה ובבטחה.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת בֹּא
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:46 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:45
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  הרב בן ציון נורדמן

The post "מה הסיפור?" appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

התשובה טמונה במשפט של הסופר פול אוסטר "סיפורים קורים למי שמספרים אותם" זהו משפט עם עומק,  הוא מלמד שהחיים מלאים באירועים משמעותיים עבור מי שבוחר להתבונן בהם ולתת להם מילים. הסיפור הוא לא רק דיווח על העבר, הוא הכלי שמעצב את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם.

ביום שישי האחרון השתתפתי בחנוכת האודיטוריום במוזיאון 'החאן' בחדרה. מצאתי את עצמי מסתובב בין האנשים, 'חופר' בזיכרונותיהם של ותיקי העיר, צאצאי המייסדים.

כשקראתי את שמות נשות החינוך שהונצחו במקום – חרצית, תימור, דרורה ועציון – לא ראיתי רק שמות, אלא סיפורי חיים. תינוקת שנקראה לפני יותר ממאה שנה " (!!!)חרצית" שם פרח ארץ-ישראלי נפוץ ועמיד כל כך , "תימור" שם המחזיר אותנו לעיטורי כפות התמרים שגולפו באבני בית המקדש שבנה שלמה המלך ,  "דרורה"  שם שמתחבר לשבועות אלו, בהם אנו קוראים על הגאולה, על הדרור והשחרור מעבדות…

אלו לא רק שמות – אלו סיפורים. בלעדי הזיכרונות הללו, בלי הסיפור האנושי, האבנים היפות במוזיאון יישארו דוממות וחסרות משמעות.

התובנה הזו מתחברת לפרשת 'וארא'. אנו קוראים על עשר המכות – אירועים על-טבעיים שהרעידו את מצרים . מדוע היה צורך בתהליך הארוך הזה? למה הקב"ה , הכל-יכול, לא הוציא את בני ישראל ממצרים ברגע אחד, בלי 'הפקת' עשר המכות?

והתשובה בשני רבדים. הראשון, כלפי העולם "…לְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ  והשני, כלפי פנים ּ"…לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה"

הקב"ה יצר את המופתים, כדי שיהיה לנו סיפור לצקת לתוכו תוכן וזהות. ראיתי מי שהרחיב את דבריו של פול אוסטר וכתב "סיפורים קורים לעמים שמספרים סיפורים" הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כעם בונה את התודעה, המשקפיים שדרכם אנו רואים את המציאות.

"יציאת מצרים" – סיפור הלידה של עמנו  – אינה רק אירוע היסטורי רחוק, היא ה'אביב של העולם כולו'. כשרואים היום את המהומות באיראן ואת תגובת האומות מול משטרי רשע ודיכוי, אנו מקבלים תזכורת לכך שבלי כוחה של ההשגחה העליונה – אותה יד שהוציאה אותנו לחירות – היינו עלולים להישאר מתבוללים ונטמעים במצרים עד היום הזה.

התודעה הזו, שנטועה בנו בזכות סיפור יציאת מצרים שעובר מאב לבן כבר אלפי שנים, מעניקה לנו את הכוח להאמין ולהחזיק מעמד,  לאורך שנים ארוכות של גלות וציפייה.

הסיפור חזק יותר מהאירוע עצמו. האירוע הוא רגעי וחולף, מפעים ככל שיהיה, אך הסיפור – הוא הנצח.

האופן שבו אנו בוחרים לספר לעצמנו את מה שעובר עלינו – הכישלונות, ההצלחות והאתגרים – הוא שקובע את עתידנו. מה שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל סביבתנו משפיע ישירות על חיינו, אם נשכיל לספר את קורות חיינו מתוך אמונה, ערכים ושליחות, המציאות שלנו תשתנה בהתאם.

ראיתי פעם נוסחה פשוטה אך גורלית: סיפור = תודעה = מציאות.

שנזכה לראות את הניסים הקטנים השזורים בחיינו מדי יום, ונדע לספר אותם לעצמנו ולאחרים מתוך אמונה ותקווה. כי בסופו של דבר – הסיפור שאנו מספרים היום, הוא החיים שנחיה מחר.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת וָאֵרָא
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:40 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:39
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  הרב בן ציון נורדמן

The post "סיפור שבונה מציאות" appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

ביחד למדנו במסכת בבא קמא (דף כ"ו) על הדין השונה שבין כלי שנזרק מראש הגג, לבין אדם שנפל ממנו. המסקנה שעולה מהדיון היא שישנו הבדל תהומי: כלי  שנזרק נחשב ל"שבור" כבר מרגע הנפילה , אך אדם שנופל – נחשב לחי גמור עד לרגע הפגיעה ממש.

בעוד שהחומר נדון על פי חוקי הפיזיקה היבשים, לאדם – שנברא בצלם – יש "מזל", נשמה וכוחות רוחניים שאינם כפופים בהכרח לחוקי הטבע.

הדיון נותר כשאלה מאתגרת, והנה בסוף השבוע נתקלתי בידיעה מדהימה מברזיל: ברנו, ילד בן 4, נפל מהקומה העשירית של בניין מגוריו בסאו פאולו. הוא צנח מגובה של כ-30 מטרים ושרד כנגד כל הסיכויים  "בכל תרחיש משוער, מדובר בנס"  סיכם רופא מקומי את האירוע. כשקראתי את הדיווח, מיהרתי לשתף את ראש העיר; ראינו במו עינינו כיצד סוגיה בגמרא מקבלת תוקף אקטואלי – האדם אינו "כלי שבור", גם כשנראה שאבדו הסיכויים.

השבוע הנושא פגש אותי מזווית נוספת בפגישה עם אלעד צרפתי מנכ"ל מובילאי. הוא סיפר לי על סיור שערך בחברה פוסק הדור, הגאון רבי אשר וייס, במהלכו עלתה הדילמה המוסרית שמעסיקה את מפתחי הרכב האוטונומי: איך מתכנתים רכב שנקלע לתאונה בלתי נמנעת? האם עליו לסטות ולפגוע באדם אחד כדי להציל חמישה? זוהי "דילמת הקרונית" המפורסמת – שאלת המספרים מול הערכים.

ההיגיון ה"תועלתני" אומר: עדיף להקריב אחד למען הרבים. אך ההלכה היהודית, כפי שדנו בה גדולי הפוסקים ובראשם מרן החזון איש, נוקטת על פי הכלל : "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?" (מי אמר שדמך אדום יותר מדם חברך?). ברגע שאנו מבצעים פעולה אקטיבית של פגיעה בנפש, אנו הופכים ל"שופטים" של ערך החיים – תפקיד השמור לבורא עולם בלבד.

השבוע עם אלעד צרפתי ממובלאיי

החיבור בין  הדיונים הללו הגיע בדיוק השבוע, בפרשת "שמות". משה רבינו גדל בארמון פרעה. היה לו כוח השפעה עצום לשיפור מצב העם לטווח הארוך בדרכים דיפלומטיות (הוא אף הצליח בכך, כששכנע את פרעה להעניק לעם את יום השבת למנוחה).

והנה, הוא יוצא לרחוב ורואה מצרי מכה עברי. במקום לעשות "חשבון אסטרטגי" של "מה יהיה על עמדתי בארמון אם אסתבך עכשיו?", משה פועל להצלת נפש מישראל! הוא מציל את אחיו, ומאבד ברגע אחד את עולמו המוגן.

האם משה פעל בפזיזות חלילה? רבי אברהם יפהן זצ"ל מסביר מסר עמוק: כשחיי אדם מונחים לפניך בסכנה מיידית – אין מקום לדילמות עתידיות. משה לא עשה חשבון של "חמישה מול אחד" ולא שקל את עתיד האומה מול הצלת היהודי הבודד. הוא ראה אדם בצרה ועשה את הטוב ביותר, בזה הרגע.

למדתי מכך מסר שנכון תמיד לכל הכרעה בחיינו: בעולם שבו מנסים לחשב ולתכנת הכל מראש, כשנכתבות אינספור תוכניות 'חומש', 'עשור' ואף אסטרטגיות לשנת 2090 – משה רבנו מלמד אותנו שברגע שבו אדם זקוק לעזרתנו, ה'חישוב' היחיד שצריך לעמוד לנגד עינינו הוא איך מושיטים לו יד.

תכנון העתיד ובניית החזון הם קריטיים, שהרי 'בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם', אך אסור שהם יבואו על חשבון עשיית הטוב והנכון המונח לפנינו. פשוט נעשה  את הטוב שההשגחה העליונה מזמנת לנו , כאן ועכשיו!

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת שְׁמוֹת
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:34 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:33
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  הרב בן ציון נורדמן

The post הכרעתו של משה: בין אלגוריתם לנשמה appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

הקוראים הוותיקים בוודאי זוכרים את טיולי "ביטול האני"  – מסעות עם קבוצת חברים שהם תמצית החברה הישראלית: מאלוף בדימוס ועד נהג אוטובוס, ממנכ"ל עמותה ורואה חשבון ועד איש שוק ההון, טבח ועורך דין. פסיפס אנושי שהמכנה המשותף שלו הוא אהבת ישראל ללא תנאי והרצון הבלתי פוסק להתקדם, לא לעמוד במקום.

החברים יצאו לדרך, ואני הרגשתי שאני חייב להיות שם איתם, ולו לכמה שעות. נסעתי דרומה אל הערבה התיכונה, מאה קילומטרים צפונית לאילת. פחות מ-12 שעות במדבר, אבל כאלו שמרכזות בתוכן תובנות של חיים שלמים.

יש משהו במדבר שמנקה את הנפש. התעוררתי לזריחה בשולי מושב צופר, מול נוף קסום שבו השקט הוא הצליל העוצמתי ביותר. שם, במקום שבו שאון היומיום נדם, עם הפינג'אן והקפה השחור של הבוקר, מול שיטפונות פתאומיים ששטפו את הערוצים בשיפולי שלוחת עומר, התבוננתי שוב בסוד הקיום שלנו.

שעות ספורות לאחר מכן, ה"גלגל הסתובב": מהחול והסלעים מצאתי את עצמי בשקיעה, במלון "גורדוניה" החדש בזכרון יעקב (תודה לידידי הבעלים עודד תורג'מן על האירוח הלבבי), חנוט בחליפה וחוגג את סעודת השבע ברכות האחרונה של הזוג הצעיר.

הניגודיות הזו – בין הפשטות המדברית לקצב האורבני, בין אבק הדרכים לשמחה החגיגית – אינה רק עניין של גאוגרפיה. היא שזורה בפרשת השבוע "ויחי", החותמת את ספר בראשית.

התבוננו בתנודתיות הדרמטית בסיפורי האבות: יוסף עובר ברגע מהייותו הבן המועדף לבור עמוק, משם לכלא, ובבת אחת הופך למשנה למלך מצרים. יעקב אבינו, שמתאבל שנים " כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה…" זוכה בסוף ימיו לרגעי נחת בראותו את כל בניו מאוחדים סביב מיטתו כמשפחה אחת איתנה.

החיים אינם קו ישר : הם רצף של דילוגים. אנחנו נעים במעברים חדים בין קודש לחול, בין רגעי שיא לאתגרי עומק. פרשת ויחי נחתמת בקריאה המרעידה את קירות בית הכנסת "חזק חזק ונתחזק" נשאלת השאלה: מדוע עלינו להתחזק דווקא בסיום? למה לא לנוח? הרי הגענו ליעד!

התשובה טמונה באותה תמונה של חבר המדלג מעל ערוץ נחל במדבר: האתגר האמיתי הוא לא לעמוד בשיא, אלא לדעת לעבור נכון בין הגדות. השיטפון שראיתי השבוע מגיע פתאום, בעוצמה אדירה, וכדי שהוא יהיה לברכה ולא להרס, הוא חייב אפיק יציב לזרום בו.

בחיים שלנו, ה"אפיקים" הם היכולת לשמור על עמוד שדרה ערכי ועל זהות יהודית איתנה – גם במדבר וגם במלון פאר, גם בבור וגם בארמון. זהו ה"חזק" האמיתי: הכוח לדלג בין ערוצי החיים מבלי לאבד את שיווי המשקל.

אנו נפרדים מספר בראשית, ובשבוע הבא נצנח אל תוך השעבוד והקושי של ספר שמות. המעבר הזה עלול לטלטל, אך היהודי צועק: "חזק!". אל תפחדו מהתנודתיות, אל תיבהלו מהדילוגים. לכל אחד מאיתנו המגרש שלו והניסיונות שלו. אם נשכיל לקחת את ה"חזק" האישי ולהפוך אותו ל"ונתחזק" קולקטיבי – נוכל לכל שיטפון ולכל גלות.

שנזכה ללמוד מאבותינו לבנות אפיקים איתנים שיעמדו בכל שיטפונות ואתגרי החיים, שנזכור שגם אחרי שקיעה בזיכרון או במצרים – תמיד מחכה זריחה חדשה. שבת שלום, חזק חזק ונתחזק!

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת וַיְחִי
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:16 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:27
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  הרב בן ציון נורדמן

The post בין זריחה בערבה לשקיעה בזכרון: סוד ה"חזק" היהודי appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

חיפשתי ומצאתי! גדולי החסידות (רבי פנחס מקוריץ, החוזה מלובלין ועוד) מלמדים יסוד עצום: יהודי שעורך שמחה הופך באותם רגעים כביכול  ל"בעלים" על צינור השפע של השמחה בעולם! הוא לא רק מקבל אורחים,  הוא מחזיק במפתחות . לכן, בימי החתונה, השתדלתי לא רק לעמוד בתור לקבלת ברכות ואיחולים, אלא להפוך את המגמה: להעניק בעצמי, לברך בשפע ולפרגן לכל מי שסביבי. כשאתה "בעל השמחה", יש לך כוח להשפיע שמחה לכל מי שתרצה.

תוך כדי שאני מברך את כולם, היו כמה ששאלו אותי: "איך אפשר לשמוח כשיש כל כך הרבה דאגות מסביב?". את התשובה מצאתי בין הקמטים המחייכים של גדולי ישראל. זכיתי השבוע להיכנס לקודש פנימה אצל מרן הרב דב לנדו שליט"א, אצל רבנים וראשי ישיבות, וכן בעבר אצל גדולי ישראל נוספים זכר צדיקים לברכה. הדבר הבולט ביותר אצלם הוא השמחה. למרות כובד האחריות, האתגרים  וצרות הכלל המונחות על כתפיהם – הם אנשים שמחים. שמחה פנימית שפשוט קורנת החוצה.

הסוד שלהם טמון בקורות חייו של דוד המלך, ושזור בין פרקי השירה בספר תהילים שחיבר ושורר בכל מצב. דוד המלך עבר את החיים הקשים ביותר שניתן לדמיין: הוא נרדף, סבל והושפל, נאלץ לברוח ולנדוד ,  אך לא הפסיק לזמר ולהודות. שימו לב, לדוגמה, לפתיחת המזמור  "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ…'. איך אפשר לכתוב 'מזמור' של שירה כשבנך רודף אחריך ? אלא שדוד המלך ידע למצוא נקודות טובות גם בתוך החושך הגדול ביותר, ועל הנקודות הללו הוא בחר להודות ולשורר."

אנו נמצאים בפרשת השבוע, פרשת ויגש, הפותחת במילים 'ויגש אליו יהודה'. יהודה הוא סמל ההודיה, ובפרשה זו אנו מוצאים שוב את היסוד הזה: השמחה וההודיה שמגיעות לפעמים דווקא מתוך עומק החושך והצרה. בשיא המרגש של סיפור יוסף ואחיו, אחרי שנים של פירוד, דמעות ואי-ודאות, מגיעה השמחה הגדולה ביותר – איחוד משפחת יעקב אבינו כשכל שבטי ישראל יחד. זהו רגע שמוכיח שגם כשנראה שהכל אבוד, השמחה מחכה מעבר לפינה.

יצאנו זה עתה מימי החנוכה, ימי ההודיה וההלל. המסר של הימים הללו, ושל השמחה האישית שלי, הוא אחד: השמחה אינה תלויה בכך שכל הבעיות שלנו ייפתרו. השמחה היא היכולת לבחור בטוב, להודות על נקודות האור הקיימות, ומשם למשוך את האור ולהקרין אותו הלאה.

כ"בעל שמחה" טרי, אני רוצה לנצל את הכוח שניתן לי ולברך אתכם, קוראים יקרים: שנדע תמיד למצוא את ה'מזמור' גם בתוך הקושי, שנזכה לראות בטוב ובשמחה של הקרובים לנו, ונזכור תמיד – השמחה היא המפתח לכל הטוב שבעולם!

מזל טוב! בשמחות אצל כולכם!

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:12 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:22
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post בשמחה – תמיד! appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

מנהלת בית הספר הגב' חגית אביר , מוכיחה בכל יום מחדש, שחינוך אינו מילה נרדפת לקיפאון. עשייתה שופעת יוזמות פדגוגיות – בשעות הלימודים ואחריהן, ואפילו לאחר סיום שש שנות הלימוד, בפרויקטים שמלווים את הבוגרים להמשך חייהם.

על רקע זה, קרה בשבוע שעבר דבר יוצא דופן: צוות השיפור של תיכון יש"י העפיל לגמר וזכה במקום הראשון בתחרות הלאומית לצוותי שיפור שנערכה באוניברסיטת חיפה. היוזמה, שנולדה אצל גב'  בר חן, מנהלת אגף על-יסודי בחדרה, ובהובלת ידידי ד"ר אבי מנשס,  התמודדה מול כ 30 צוותי עילית מהתעשייה ומהצבא (רפאל, אלביט, חיל האוויר, מפעלי ים המלח ועוד).

הצוות הציג את תוכנית הבוגרים: "מעצבים את דור העתיד" – והוכיח שיזמות וחדשנות הן הלב הפועם של עשייה חינוכית נכונה. כפי שסיכם זאת יו"ר השופטים: הצלחתם "לגעת בלב" ולהראות שדווקא בתחום החינוך יש צורך  ביוזמה ובשיפור מתמיד.

עצם ההשתתפות בתחרות  אינה מובנת מאליה, והזכייה מול מתמודדים "כבדים" שכאלו היא כמעט בגדר נס. מאחר שהקרדיט להישג אינו שלי, אלא שייך במלואו לצוות המופלא שפעל בשטח – אני מרשה לעצמי לנתח את ההצלחה הזו לאור פרשת השבוע.

השבוע, כשהעמקתי בפרשת "מקץ"  זעקה מתוכה נקודה שלא ראיתי  שעמדו עליה . פער בלתי נתפס, כמעט סתירה פנימית, בהתנהלותו של יוסף מול פרעה.

השאלה מהדהדת: ברגע שיוסף מוצא מהבור, הוא מציג ענווה יתרה "ביטול האני" מוחלט . כשפרעה מבקש פתרון לחלומותיו, יוסף מבטל את עצמו : "בִּלְעָדָי! אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה "…הוא מצהיר שהוא רק צינור, שליח חסר חשיבות עצמית ושאפשר להסתדר גם בלעדיו ! אך אז קורה דבר מדהים: ברגע שפתרון החלום נאמר, יוסף "משנה פאזה". ללא שום בקשה מצד פרעה, הוא הופך ליועץ אסטרטגי נחרץ, מתווה תוכנית כלכלית ל-14 שנה ומכתיב דרכי פעולה.

איך הענווה של רגע לפני, מתיישבת עם ה"תעוזה" לתת עצות למלך מבלי שנשאל? לאן נעלמה הענווה?

התשובה מוחצת: זו בדיוק הענווה המניעה. יוסף מלמד אותנו שענווה אמיתית אינה חולשה או הצטמצמות, אלא ההכרה העמוקה שאתה שליח. ברגע שהוטלה עליך השליחות – ניתנו לך גם הכלים להצליח, ועמם האחריות המלאה להשתמש בהם.

יוסף לא העמיד את עצמו במרכז; הוא העמיד את המשימה במרכז. כשהוא אומר 'בלעדי', הוא משתחרר מכבלי האגו, ודווקא השחרור הזה הוא שמאפשר לו לפעול בנחישות . הוא 'רק' שליח, אך בהיותו השליח שקיבל את כל הכלים מהבורא – הוא מחויב לפעול בצורה החדה, המקצועית והיעילה ביותר.

חג החנוכה מבטא בדיוק את הרעיון הזה: כשעמדנו מול איום על קיומנו הרוחני, המכבים הוכיחו שברגע שאתה מקבל על עצמך שליחות – אתה מקבל גם את הכוחות. גם כשנראה שאין סיכוי, מעטים מול רבים, עם יוזמה ואמונה בצדקת הדרך ניתן לנצח ולחולל שינוי עולמי , היסטורי.

כך הצליחו המכבים וכך הצליחו בתיכון יש"י,: הם החליטו שזו יוזמה ברוכה, יצאו לדרך, והכלים לניצחון כבר ניתנו להם בדרך.

ולסיום, אני רוצה להעלות על נס  את המורה תלם חזן, מחנך כיתה י"ב, שזכה השנה בפרס המחוזי "מורה פורץ דרך". תלם, שפרש מצה"ל לאחר שירות של מעל 20 שנה (בתפקידו הקרבי האחרון כסמח"ט צנחנים) ולאחר תפקידי ניהול ברמה הארצית , בחר להגיע אלינו  כמחנך כיתה . הוא דוגמה חיה לביצוע השליחות המדויקת עם כל הכלים שקיבל.

יהי רצון שנזכה להמשיך להאיר את העולם ביוזמה ובעשייה פורצת דרך, מתוך ענווה ואמונה!

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת מִקֵּץ
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:08 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:19
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post יזמות וענווה: השליחות שמניעה לפעולה appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

מראה האב אוחז בספר לימוד לצד בנו, מתכוננים יחד לאור הגדול, הציף תחושה עמוקה של אחריות משותפת – אחריות לחינוך, לקשר, ולעתיד.

אך בעודנו מתבוננים על האור הפנימי הזה, אי אפשר להתעלם מהחשיכה החברתית שהולכת וגוברת סביבנו, חשיכה הנוגעת לחרמות חברתיות בקרב ילדים. הנתונים קשים: ביותר מ-60% מהכיתות דווח על קורבנות חרם, ו-1 מתוך 6 ילדים חווה דחייה כואבת.

חרם הוא טרור חברתי! הוא גורם לנזקים נפשיים ורגשיים לכל החיים, ולעיתים, כפי שראינו בכאב בדיון האחרון בוועדה לזכויות הילד בראשות חה"כ קטי שטרית , הוא הופך לסכנת חיים של ממש. עלייה מדאיגה בניסיונות התאבדות בקרב ילדים, כפי שפורסם על ידי המועצה לשלום הילד, מותירה את הנורה האדומה דולקת ומצפצפת. הנתק הרגשי שהתעצם מאז הקורונה והשימוש האינטנסיבי במסכים הופך את הבעיה למהדהדת עוד יותר.

פרשת השבוע "וישב" מעמידה בפנינו שיעור נוקב בחינוך. אומנם יעקב אבינו זכה לאחדות מלאה סביב מיטתו לפני פטירתו, אך קדם לכך שיעור כואב על הזהירות מקנאה בין אחים.

בפרשה נאמר: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים". בגד אחד, שסימל שונות ומעלה, גרם לקנאה הרסנית. חז"ל בגמרא (שבת דף י') מחדדים ומלמדים: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (משי) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים…"

הגמרא מלמדת אותנו לגלות עירנות! היא מניחה זרקור על מעשה קטן שהוביל לגלות. עלינו לתת את הדעת: פעמים רבות העדפה קטנה מצד הורה או מחנך, או חוסר תשומת לב, יוצרת את הכר הפורה לחרם.

הבור אליו נזרק יוסף – זהו משל לטרגדיה החברתית. החרם הוא בור חשוך, הוא המקום שבו ילד נזרק לבדידות, ושם חיים ומוות תלויים מנגד.

באירועי "אבות ובנים" ראינו את העוצמה שבה ההורים מעבירים לפיד של ערכים, חוסן ואמונה לדור הבא. זהו הניגוד הבונה לסיפור בפרשת "וישב" – להתרחק מפירוד כואב.

חיזוק משמעותי לעניין נוכל לקבל מחג החנוכה, עם הדלקת נר ראשון בערב יום ראשון. הציווי "נר איש וביתו" מלמד אותנו שהאור מתחיל בבית פנימה, שם ההורים מדליקים את החנוכייה יחד עם הילדים. הבית הוא המרחב המכיל שבו אנו לומדים להכיר את המשותף ואת השונות של כל אחד מהבנים והבנות – תחת קורת גג אחת, מחממת ומאחדת.

זהו המסר שלנו: החרם הוא החושך החברתי,  האור הוא ההכלה המשפחתית שאנו בונים בבית. עלינו לוודא שהאור שאנו מטמיעים בביתנו – אור של ביטחון וערך עצמי – יופנה מבפנים החוצה, ולא להיפך. לא נחכה שהעולם יאיר את ילדינו,  נחנכם  להיות המאירים,  לזהות את הילד העומד לבד ולגשת אליו באור של חברות. כך נילחם בטרור החברתי הזה ו"מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך".

שנזכה לימי חנוכה מאירים, בהם נלמד את ילדינו להיות מפיצי אור של חמלה, הכלה ואחריות הדדית-  יחד שבטי ישראל.

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:06 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:16
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post מכותונת הפסים ללהבת החנוכייה – אור בחשיכה החברתית appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.