אנו מוצאים בחז"ל (מסכת דרך ארץ) כי התנאי לקבלת התורה היה האחדות והשלום ששררו בכלל ישראל בתחנה האחרונה לקראת קבלתה: "גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב 'ויסעו ויחנו', נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אך בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, 'וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל', אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, עכשיו אתן להם את תורתי".

היציאה ממצרים הייתה במטרה ברורה לקבל את התורה, אך לולא אותה חנייה באחדות ובשלום, לא הייתה אפשרות לקבלה!

כמדומני שגם בימינו ישנה אפשרות להרגיש את תחושת האחדות והמקום שיש לכל יהודי באשר הוא, כשמגיעים בחרדת קודש ובהדרת כבוד לציונו של הרשב"י. שם מקבלים מבט אחר על המציאות: כשרואים אדם צועק ברחוב, הנטייה הטבעית היא לחשוב שהוא משוגע, אך בהר מירון, מקום מנוחתו של רשב"י, מתעוררת הבנה עמוקה יותר – כולנו בני מלכים, כולנו ילדיו של הקב"ה באותה מידה, ואין לנו לשפוט איש.

גם ההילולא המרכזית המתקיימת מדי שנה בציונו הקדוש של רשב"י נושאת אופי מיוחד של אחדות ורבגוניות נדירה בדורנו. מכל קצוות הקשת הציבורית, עם ישראל מתאחד כאיש אחד בלב אחד, ומתעלה מעל כל המחיצות הרגילות.

בספר הזוהר כותב רשב"י את הביטוי "אנן בחביבותא תליא מילתא" – יסוד היהדות תלוי בלב, באהבה. עבודת הלב של אהבת השם לעמו, ועבודת היהודי 'ואהבת לרעך כמוך', כפי שלימד אותנו תלמידו הגדול רבי עקיבא כי זהו כלל גדול בתורה.

ביום ל"ג בעומר, בו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, מאירה בעולם החביבות והאחווה שבין אדם לחברו. המכנה המשותף שלנו כיהודים אחים ,גובר ומכריע את כל חילוקי הסוגים והדעות המגוונות, והוא הבסיס לקשר שלנו עם תורת השם ועם נותן התורה.

תורת החסידות היא למעשה המשך גילוי תורת הקבלה, המפרטת את השתלשלות העולם והתהוותו, ומלמדת אותנו שכל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל. המשך שלה, בעיניי, בקו ישיר לדורינו, הוא בין היתר דמותו הטמירה של מורי ורבי הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א, המאירה נתיב ייחודי של אמונה ואהבה ללא גבול. הרב מייצג את סמל האחדות והשלום, ומגלה בכל אדם, צעיר ומבוגר, את הניצוץ האלוקי הטמון בו. הוא מלמד אותנו לראות מעבר לחזות החיצונית, לחפש ולמצוא את הטוב גם במקומות החשוכים ביותר, כפי שמעידה פעילותו הענפה בקרב בני נוער במצוקה ובבתי כלא.

הרב מגלה את הטוב הנסתר, את הפוטנציאל הגנוז בנשמתו של כל יהודי באשר הוא, ובכך ממשיך את דרכו של רשב"י בדורנו. הוא מלמד אותנו שגם במצבים מורכבים, הגישה של אהבת ישראל שאינה תלויה בדבר היא המפתח לחיבור ולתיקון. דווקא בדור שלנו, המאופיין לעיתים בריחוק ובמחלוקות, אנו זקוקים יותר מכל לאהבה פשוטה וטהורה, ללא תנאים חיצוניים.

באמצעות אהבה פשוטה לכל יהודי, בחתירה לפנימיותו העמוקה ולניצוץ האלוקי שבו, נתמודד עם אתגרי התקופה, ונזכה לבנות עתיד טוב לכולנו.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת אַחֲרֵי מוֹת-קְדוֹשִׁים
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 19:03 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:13
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post אֲנַן בְּחַבִּיבוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא: מֵהָרַשְׁבִּ"י לְהָרַב גְּרוֹסְמַן appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

ואז נשמע פיצוץ אדיר בשדה התעופה. התברר שזה היה נס גדול! די היה להביט במכתש העצום שנפער מטרים ספורים ממגדל הפיקוח… השבוע פגשתי תמימות דעים נדירה סביב האירוע , קשה  להתעלם מתחושה חזקה של 'יד מכוונת' שבנס שמרה על חיי אדם. מדהים!

בימים אלה אנו בתוך תקופת 'ספירת העומר', לאחר ההמולה של חג הפסח, ימי הזיכרון והעצמאות. זהו זמן של מעבר, מעין 'המתנה'. המגבלה לערוך חתונות, יחד עם ביטול חלק מאירועי יום העצמאות בשל השריפות ברחבי הארץ, גרמו לכך שמצאתי עצמי עם כמה ערבים פנויים מהרגיל.

ובתוך השקט הזה, הגיעה אלי שאלה ממתפלל ותיק ויקר בבית הכנסת הגדול, מר שפיר הורביץ: 'תגיד, הרב, איך זה שאנו מקדישים יותר משלושים יום אבלות לזכר תלמידי רבי עקיבא, לעומת שלושת השבועות בלבד שאנו מתאבלים על חורבן בית המקדש והגלות – אירוע טראומטי כל כך בהיסטוריה שלנו? ומה עם תקופות קשות אחרות שעברנו, כמו מרד בר כוכבא או השואה, בהם נספו מיליונים? למה איננו מציינים אותם באבל דומה ,היום?

חז"ל עמדו על כך ש'פטירת תלמידי רבי עקיבא' היא אירוע לאומי רחב, ולא טרגדיה פרטית. אשתף בשתי נקודות מבט שלי.

תחשבו על רגע מצמרר: אילו התרסקו במטוס אחד כל גאוני דורנו – המדענים המבריקים, טובי אנשי הטכנולוגיה והסייבר המובילים את העולם, הרבנים וראשי הישיבות המשפיעים – איזו מכה אנושה הייתה נוחתת על האנושות? כמה שנים היינו נסוגים לאחור? איזה חלל עצום היה נפער בידע, ברוח ובחזון?

מותם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא היה רק אובדן של אלפים. חז"ל תיארו את פטירתם כ'שכחת התורה', כאילו 'היה העולם שמם'. זה היה אסון רוחני עצום, ככריתת שורש עץ מלבלב – לא רק הענפים נובלים, אלא גם פוטנציאל הצמיחה העתידי נעלם.

נקודה נוספת: מעבר לצער על האובדן הנורא, ימי האבלות נועדו לתת לנו תזכורת חזקה – שיעור יסודי בתיקון. הסיבה הטרגית למותם הייתה 'שלא נהגו כבוד זה בזה', אותו פגם חברתי שהוביל גם לחורבן בית שני. האבלות הזו היא קריאה נצחית אלינו, מדור לדור, לתקן את מערכות היחסים בינינו, לאהוב כל אדם באשר הוא.

תקופת ספירת העומר היא מעין גשר רוחני, המחבר את פסח – רגע לידת האומה ביציאת מצרים – אל מעמד קבלת התורה בשבועות כ'איש אחד בלב אחד'. זהו זמן של עבודה פנימית על המידות, הכנה רוחנית לקבלת התורה. ודווקא בתוך המסע הזה, ארעה אותה תקלה נוראה ב'דרך ארץ קדמה לתורה', ביחסים שבין אדם לחברו.

מדי שנה, אנו עוצרים בימים הללו, מורידים את קצב החיים, ונזכרים במחיר הכבד של שנאת חינם, ושואפים להיות טובים יותר זה לזה.

המסר ברור: הסכנה הגדולה לעם שלנו לא מגיעה  מבחוץ. השבר האמיתי מתחיל מבפנים, מחוסר הסובלנות, מהריחוק ומהשנאה.

ועכשיו, נשאל את עצמנו בכנות: האם שלושים ימים מספיקים לנו כדי להפנים את המסר החשוב הזה לכל ימות השנה?

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת אַחֲרֵי מוֹת-קְדוֹשִׁים
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:58 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:07
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post תַּמְרוּר עָצוּר לְהִתְבּוֹנְנוּת appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

עובדיה דנילוב מבית אליעזר בחדרה, שבחר להמשיך את דרך אחיו, גיבור ישראל רס"ב בוריס דנילוב הי"ד, בשירות משמעותי ביחידת מתפ"א במשטרת ישראל. הרצאתו המאלפת בשבוע שעבר על גבורתו ועל גבורת אחיו הותירה רושם עמוק בלב השומעים. לא נשכח גם את ההורים המופלאים של סרן אלון סקאג'יו ז"ל, שהפכו את הכאב למפעל של יוזמות טובות הממשיכות את דרכו.

המכנה המשותף של כל האנשים המופלאים הללו, ועוד רבים וטובים אחרים, הוא הבחירה בחיים. זוהי בחירה אמיצה ונוגעת ללב להמשיך, ואף להגביר את עשיית הטוב בעולם, למרות הצלקת העמוקה שהותיר האובדן.

באופן טבעי, שבר של אובדן בן משפחה עלול להוביל לייאוש ולדכדוך, אך מפליא לגלות את אותם גיבורים – אבות ואמהות, בנים ובנות, אחים ואחיות – שבוחרים באופן נחוש בהיפך, בלהרבות טוב וחסד בעולם.

השבוע נפרדנו מאחד מסמלי הבחירה בחיים והרחבתם – מר ציון בוסקילה ז"ל, יו"ר יד לבנים בחדרה ואב שכול לסמ"ר אלירן בוסקילה הי"ד, שנפל בפיגוע בצומת מגידו. למרות עשרות השנים שחלפו מאז האירוע הנורא, אני זוכר היטב את הרגעים הקשים כמי שהגיע מהראשונים לזירה כחובש מתנדב באיחוד הצלה.

ציון ז"ל הפך לסמל של עוצמה אנושית ובחירה בחיים חרף האובדן הנורא שחווה. הוא בחר בדרך של עשייה בלתי פוסקת. במשך כחצי יובל הקדיש את חייו להקמת בית הכנסת ובית המדרש "נר אלירן" בחצר ביתו – מפעל חיים מרשים המנציח את זכר בנו ומאיר את דרכם של רבים.

המסורת היהודית מלמדת אותנו למצוא משמעות בתוך האובדן, ומתוך האבל להצמיח חיים חדשים: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלָּלֶכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" (קהלת ז', ב'). ההתבוננות בזמניות החיים בעולם הזה מעוררת הערכה מחודשת לחיים עצמם ולחשיבות העשייה של טוב נצחי.

בחז"ל מסופר על הטרגדיה שפקדה את התנא רבי מאיר, שאיבד את שני בניו יקיריו בעיצומה של השבת. אשתו החכמה והאמיצה, ברוריה, קיבלה את האובדן באמונה שלמה ובחוכמתה העצומה הזכירה לו את חובתם להשיב את הפיקדון לבעליו – הנשמות היקרות שניתנו להם. רבי מאיר קיבל את הדין ואמר באמונה במילותיו של איוב: "ה' נָתַן וה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א', כא).

בימי ספירת העומר, ימים שבהם אנו נוהגים מנהגי אבלות מסוימים לזכר תלמידיו של רבי עקיבא, אנו נזכרים בסיפורו המופלא של רבי עקיבא עצמו. הוא החל את דרכו התורנית בגיל ארבעים, לאחר שהבין את כוחה של ההתמדה מתוך התבוננות בטבע – המים החוצבים בסלע. הוא הפך לתנא עצום, שהעמיד לגיון של עשרים וארבע אלף תלמידים.

ואז, בשיא הצלחתו ופריחתו, ארעה טרגדיה נוראה – רבי עקיבא איבד את כל תלמידיו במגיפה קשה, עד שהעולם נראה שומם וחרב. אך רבי עקיבא, בעוצמתו האדירה, לא נפל לייאוש. הוא קיבץ סביבו חמישה תלמידים חדשים, ומהם הצמיח מחדש את כל המסורת והתורה שבידינו עד היום. רבי עקיבא לימד אותנו שיעור נצחי: דווקא מתוך האבדון והחידלון, מתוך המשבר העמוק ביותר, ניתן לצמוח ולבנות עולם חדש.

אנו מצדיעים לכל משפחות השכול. מסירות נפשם, אמונתם ועוצמת רוחם הם מקור השראה עבור כולנו. דרכם מלמדת אותנו שהבחירה בחיים, בעשייה בלתי פוסקת ובחיבור לקהילה ולעם, היא הניצחון על הכאב הנורא. זכרם של הנופלים יהיה נצור לעד בליבנו. יחד, שבטי ישראל, נמשיך לבנות ולצמוח מתוך הזיכרון והאמונה.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת פָּרָשַׁת תַּזְרִיעַ-מְצֹרָע
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:53 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:01
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post רַבִּי עֲקִיבָא וְגִבּוֹרֵי הַתְּקוּפָה: לֹא לַעֲצֹר אֶת הַחַיִּים appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

מתוך הכרה בצורך ליצור דרך בטוחה לצפייה בכרישים תוך שמירה קפדנית על סביבתם, הובלתי לפני כ-7 שנים, במסגרת תפקידי, את הקמת פרויקט "כרישים בזרם" – מרפסת תצפית אסטרטגית ותחנת הסברה מקצועית במקום.

אני זוכר היטב את הרגעים הראשונים בהם עמדתי מרותק מול אחד מפלאי הבריאה – הכרישים במימי חדרה. תנועתם העוצמתית והאלגנטית הותירה בי תחושת התפעלות עמוקה מול עוצמות הטבע הכבירות.

בדברי הברכה שנשאתי במקום, שיתפתי בתובנות חז"ל הנצחיות, אותן אמר הבורא לאדם הראשון: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחים… כל מה שבראתי בשבילך בראתי… תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (מדרש קהלת).

השבוע האחרון הציף אותנו בצער עמוק על הטרגדיה הקשה בחוף המוכר. מותו של אדם על ידי כריש הדהד בכל פינה והותיר רבים בתחושת חוסר אונים. בתפיסתי, אירוע מצער זה מזמין אותנו להתבונן בגבולות השונים המשרטטים את תחומי קיומנו – אלה שבין האדם לטבע, ואף מעבר לכך, אל הגבולות הפועלים בתוכנו פנימה.

פרשת השבוע, פרשת שמיני, מלמדת אותנו על הצורך בהבדלה – בין קודש לחול, בין טמא לטהור, "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תֵאכל". אנו למדים גם על ההבדלים בקרב בעלי החיים הימיים, בהם אנו מזהים את סימני הטהרה בסנפיר וקשקשת. הבורא יצר עולם מופלא ומסודר, עם כללים וגבולות מגוונים של מותר ואסור, טהור וטמא. לכל דבר קצב ותכלית, ובטבע עצמו קיימות טריטוריות שונות והיררכיה מסודרת.

הפסוק בתהילים "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (קטו, טז) אינו מתיר לנו להתעלם מסדרי העולם ומגבולותיו הנראים והבלתי נראים. הפרק בתהילים "ברכי נפשי", העוסק בפלאי הבריאה, מדגיש את הים וגבולותיו: "גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ". העובדה שאיננו עדים לצונאמי יומיומי מעידה על הגבול שהבורא שם לים.

קיים עומק נוסף בנושא הגבולות, הנובע גם הוא מפרשת השבוע. חז"ל מצביעים על סיבת מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרן הכהן, "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'", ומלמדים אותנו על הדגש הקריטי בשמירה על ההפרדה בין הגבולות. במקומות הקדושים נדרשת זהירות מיוחדת בשמירה על ההיררכיה והימנעות מחציית גבולות, ולמרות מעלתם, הם נתבעו על כניסה למשכן שלא כראוי. המסר ברור: בבריאה קיימים גבולות של קדושה, סמכות ומקום.

הטרגדיה בים יכולה להתפרש כביטוי ותזכורת מודרנית ועגומה לאותו עיקרון עתיק. הים, על כל יופיו ועוצמתו, הוא גבולם של יצורים אחרים, וכניסתנו אליו צריכה להיות מלווה בהכרה שאנו אורחים ועלינו לנהוג בזהירות. התעלמות מחוקי הטבע עלולה להיות טרגית, כפי שהתעלמות מגבולות הרוח עלולה להוביל לתוצאות הרות אסון.

נפנים את המסר להתבונן בגבולות המקיפים אותנו, בין הגבולות הפיזיים המפרידים בין עולמנו לעולם הטבע, ובין הגבולות הפנימיים המגדירים את מקומנו ואת אחריותנו. הבה נזכור כי תנועה והתנהלות חכמה במרחב מתחילה בהכרת הגבולות ושמירתם!

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת שְׁמִינִי
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:47 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:56
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• קיץ בריא ושמח יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל   

The post גבולות החיים: מבט מהכרישים אל פרשת השבוע appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

הפופולרי שבהם, "מוקף באידיוטים" של תומס אריקסון, כובש את מצעדי הספרים כבר חודשים ארוכים. הספר, פרי מחקר מעמיק של שנים, טוען כי ניתן לחלק את בני האדם לארבעה טיפוסי התנהגות בולטים: הדומיננטיים והשאפתנים, החברותיים והאופטימיים, היציבים והאדיבים, והאנליטיים והזהירים.

אריקסון מדגיש את החשיבות שבהבנת הסגנון הייחודי של כל טיפוס ואת הדרך האופטימלית לתקשר ולשתף עמו פעולה.

ארבעה סוגי חשיבה וקבלת החלטה – מעניין אם יש הקבלה לארבעת הבנים של ההגדה.

שביעי של פסח. אחרי המסע המפרך ממצרים, מגיע עם ישראל אל סף הים. ולפתע, ביום השביעי, מתחוללת דרמה עוצרת נשימה. עצרו לרגע ונסו לדמיין את הסיטואציה המטלטלת:

אנו עומדים על חוף הים, גבנו אל צבא מצרים הרודף, ומולנו – ים סוער ובלתי עביר. אי-ודאות ופחד משתקים את האוויר. מה עושים ברגע שכזה?

חז"ל מתארים כיצד נחלק העם ברגע הקריטי לארבע תגובות שונות, כ"ארבע כתות על הים". בואו נקשיב לקולות העולים מן העבר:

קבוצה אחת זועקת: "אחורה פנה! נשוב למצרים! לפחות שם היה 'ביטחון', גם אם של עבדות משפילה."

קול אחר נשמע בייאוש: "קדימה! נילחם! אין ברירה אחרת, גם אם ברור שזהו קרב אבוד מראש מול האימפריה המצרית האדירה."

קול שלישי מציע בפזיזות: "נקפוץ ישר למים! אולי נצליח לשחות? ממילא אין לנו מה להפסיד, זה עדיף ממוות בטוח."

וקול רביעי, אולי הפייסני ביותר, קורא: "נעצור, נשב כאן על החוף ונתפלל. רק תפילה יכולה לעזור לנו כעת."

עצרו רגע וחשבו: איזו תגובה מהדהדת בכם יותר? לאיזו קבוצה הייתם משתייכים ברגע המכריע הזה? אך מתברר כי אף אחת מארבע התגובות הללו לא הייתה הנכונה.

הקב"ה מורה למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!" וברגע השיא של חוסר האונים, מתרחש הבלתי ייאמן – הים נקרע! ישועה מגיעה ממקור בלתי צפוי לחלוטין, ממקום שלא העזנו לחלום עליו. נס גלוי שמשנה את כללי המשחק.

התמונה המצורפת, שנוצרה במיוחד לטור זה על ידי הצלם המוכשר, ידידי מאיר אזרחי, חבר קהילת בית הכנסת הגדול, באמצעות תוכנת AI, ממחישה את הרגע. כשנשאל על הבעת הפחד על פני האנשים, הסביר: "הם רק הרגע יצאו מהטראומה הגדולה – מחוסר אונים. תן להם זמן לעכל את ההפתעה וההלם."

הרגע המדהים הזה מלמד אותנו שיעור חשוב: לעיתים, הפתרון אינו טמון באף אחת מהאפשרויות המוכרות והגלויות לעין, אלא דווקא במקום אחר, באופן שלא יכולנו לשער או לקוות לו.

והלקח לימינו: גם היום, אנו ניצבים בפני אתגרים מורכבים, מוקפים בקולות מנוגדים והצעות סותרות. אך מתוך אמונה וענווה, נבין שהתקווה לישועה לא תמיד טמונה בפתרונות המוכרים. ייתכן שהמענה לאתגרינו נמצא במקום בלתי צפוי.

חייבת להתקיים דרך חמישית, מעבר לטיפוסי האישיות המוגדרים ולדפוסי התגובה השגרתיים. אל לנו לסגור את הראש, אלא להקשיב למגוון הדעות ולפתוח פתח לאפשרויות חדשות.

חכמינו לימדו: "הרבה שלוחים למקום", והישועה מגיעה לעיתים ממקומות בלתי צפויים. אל לנו לפסול רעיון מראש או להתקבע על כיוון מחשבה אחד.

בשביעי של פסח, נשאב השראה מקריעת ים סוף: ניקח נשימה עמוקה, נרגיע את הרוחות הסוערות ונפנה את ליבנו אל מגוון האפשרויות. ולקראת הקיץ הבא עלינו לטובה, נקווה לפריצות דרך במסלול בטוח לעם ישראל באחדות שבטינו – יחד שבטי ישראל.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:42 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:50
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• תִּרְבְּחוּ וּתְסַעֲדוּ חַג מִימוּנָה שָׂמֵחַ
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post הדרך החמישית: כשפתרונות מגיעים ממקום אחר appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

בחצר בית הכנסת סיפרה לי אם הכלה בהתרגשות שבאותו מקום ממש נישאה היא, וגם הוריה. ולא רק זאת, אלא שגם הורי החתן עמדו תחת החופה באותו מקום!

פתאום, הפקקים נשכחו כלא היו. הבנתי שאיני רק חלק מהקמת בית נוסף בישראל, אלא חוליה משמעותית בשרשרת דורות מפוארת, נדבך נוסף במסורת אבות. ברגעים כאלה, כל מאמץ מתגמד. ליבי התמלא בתקווה שגם הדורות הבאים ימשיכו את המסורת במקום קדוש זה, בצפייה שעד אז יימצא פתרון יעיל לתחבורה.

מחנה ברגן-בלזן, ערב פסח תש"ה, אפריל 1945
בתוך התופת הנוראה ניצב רבי ישראל שפירא מבלוז'וב, מגדלור של אמונה. הרבי קיבל אישור חריג מהמפקד הנאצי לאפות מצות, בתמורה לויתור האסירים על לחם לשמונה ימים.

בערב פסח, הקימו תנור אבן מאולתר, אספו עצים, והרבי, שפניו זהרו באור פנימי, החל לאפות מצות… לפתע התפרץ המפקד שהתחרט על האישור שנתן, שפך את הקמח, דרך על המצות, בעט בתנור, והיכה את הרבי. הרבי, פצוע וחבול, מצא חתיכת מצה קטנה, שריד של תקווה.

בלילה, התכנסו היהודים סביב חתיכת המצה, וערכו סדר. הם קראו את ההגדה מהזיכרון, שתו מים במקום יין, ומרור היה להם בשפע… הרבי הביט בשברי המצה הקטנה, וכולם שאלו ללא מילים: מי יזכה לאכול אותה?

ברוריה קושצקי, אלמנה צעירה החזיקה את בנה היחיד: "מצוות הלילה היא 'והגדת לבנך'," אמרה בקול רועד, "הוא העתיד שלנו, התקווה שלנו. תן לו לאכול את המצה!" הילד אכל את המצה בעיניים בורקות ודומעות. באותו ליל סדר, בתוך התופת של ברגן-בלזן, הוא היה הילד היחיד שאכל מצה.

אחרי המלחמה, הרבי הציע לברוריה נישואין. "אישה יהודייה שבתופת של ברגן-בלזן בטוחה שעם ישראל יתקיים לנצח, ומוטל עלינו לדאוג לילדים של עוד חמישים שנה – תהיה לי הזכות להקים איתה מחדש את ביתי." אותו ילד, בנו החורג של הרבי ר' צבי יהודה שפירא, כיהן כרבי לאחר פטירת אביו. סמל להעברת המסורת בשרשרת הדורות

הנקודה המרכזית בליל הסדר היא העברת המורשת  לדור הצעיר, 'והגדת לבנך'

כל סוגי הבנים יושבים סביב השולחן. בפסח הפכנו לעם, ונקודת ההתחלה הינה חסרת משמעות בלי המשכיות, ולכן בחג של ההתחלה, אנו מדגישים את ההמשכיות.

באותו יום חמישי' ציפתה לי חופה נוספת, הפעם בשכונת "יד חרוצים", חופה 'הפוכה' שהחלה לקראת עשר בלילה. שוב תל אביב.

רגע לפני החופה, אבי החתן, אסף איתני, הראה לי גביע קידוש עתיק ומרגש. "בחופה של סבא רבא של החתן באפגניסטן בירכו על הגביע הזה," סיפר בהתרגשות, "הוא עובר בשמחות המשפחה כבר למעלה ממאה ועשרים שנה." תחת החופה, אמרתי בביטחון שבעזרת השם, גם בברית המילה של הנין יברכו על הגביע הקדוש הזה.

כשנשב מסובים בליל הסדר עם המשפחה, נבין עמוק בליבנו שאנחנו לא רק מציינים את היום בו הפכנו לעם, אלא בעיקר את היום בו אנו מבטיחים את המשך קיומנו כעם נצחי – עם ישראל, על כל בניו, נכדיו וניניו, ממשיכים יחד את שרשרת הדורות המפוארת – יחד, שבטי ישראל.

• בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִים לְהִגָּאֵל!
• בשַׁבָּת שַׁבָּת פָּרָשַׁת צַו
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:38 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:45
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• צאת השבת וכניסת פסח (זמן הדלקת נרות) 19:46
• חַג פֶּסַח כָּשֵׁר וְשָׂמֵחַ
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post תל אביב, ברגן-בלזן ואפגניסטן: שלושה פרקים בהבטחת הנצח appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

גם השנה, יתארח במקום הרב חיים קלמנוביץ', חתנו של רב העיר המנוח, הרב דוד ורנר זצ"ל, ויחד עמו אשא דברים גם אנוכי מתוקף תפקידי כרב בית הכנסת. הדרשה תחל בשעה 17:00, ותעסוק בענייני הלכה, פלפול, אגדות וסיפורים מרתקים, במטרה להעניק לציבור "מטען רוחני אדיר" לקראת החג.

• מסורת עתיקת יומין

מסורת דרשות שבת הגדול היא מסורת יהודית עתיקת יומין, הנוגעת לשבת שלפני חג הפסח. שבת זו נחשבת לשבת מיוחדת, בשל משמעותה ההלכתית וההיסטורית.

מנהג זה, שהשתמר בקרב קהילות רבות, כולל דרשה של הרב, העוסקת בהלכות פסח ובעניינים הקשורים לחג, כגון הכנת הבית לפסח, דיני חמץ, מצוות החג, וכן דינים הקשורים לקרבן פסח, שהיה נהוג בזמן בית המקדש. בנוסף, הדרשה עוסקת בסוגיות מתוך ההגדה של פסח, וחידושי תורה שונים על החג ומנהגיו, תוך חיבור המסרים לאירועים אקטואליים.

• מקורות ומשמעות

מקורו של מנהג דרשת שבת הגדול נעוץ במסורת היהודית העתיקה, והוא מוזכר במקורות תלמודיים ופוסקים רבים. חשיבותה של הדרשה נובעת מהצורך להכין את הציבור לקראת חג הפסח, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה רוחנית. הדרשה מהווה הזדמנות עבור הציבור לשמוע דברי תורה וחיזוק לקראת החג.

• אירועים נוספים בקהילה

בנוסף לדרשת שבת הגדול, אנו אשא דברים גם בליל שבת בבית הכנסת המרכזי בשכונת הפארק "שירת ציון", בין קבלת שבת לערבית, וכן בקידוש הקבוע המתקיים בכל שבת בכל שבת בבית הכנסת הגדול .

• לאחר תפילת שחרית. תפילת שחרית תחל בשעה 8:00 בבוקר, והקידוש משוער לשעה 10:15.

אירועים אלו מהווים חלק מההכנות הרוחניות של הקהילה לקראת חג הפסח, ומטרתם לחזק את הקשר בין חברי הקהילה ולהעניק להם השראה לקראת החג.

The post שבת הגדול בבית הכנסת הגדול appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

הקדמת בדיקת חמץ ליום חמישי בערב, שריפת חמץ בערב שבת, השארת חמץ בכמות מדויקת לצורך שבת בלבד, אופן עריכת סעודה שלישית בשבת ערב פסח, למנהגי העדות השונות ועוד.

בפסח אנו שמחים ומודים על ניסי יציאת מצרים. אך מדוע בכלל היינו צריכים לרדת למצרים? מדוע היינו צריכים לעבור את תקופת העבדות הקשה הזו כדי לשמוח ביציאה ממנה לחירות? האם אין זה דומה לכניסה לחדר סגור וחשוך כדי לשמוח ביציאה ממנו?

התשובה טמונה בעומק ההיסטוריה. ירדנו בכוונה תחילה למצרים. המדרש מציין: "בשעה שהיו ישראל במצרים, היו כולם באגודה אחת". וכך, על אף היותה תקופה של סבל ועבדות, היא שימשה לעם ישראל כור היתוך!

דווקא הניסיונות והקשיים במקום הנמוך ביותר בעולם, יצרו את האחדות בין השבטים. חוויית העבדות המשותפת לימדה אותנו להיות עם אחד, מאוחד. כך למדנו להתגבר על אתגרים ולצאת לחירות.

לפני הירידה למצרים היו מעמדות בין האחים – השבטים – ואולי אף זלזול בבני השפחות ומריבות בין האחים, עד לשיא במקרה המצער של מכירת יוסף. כך לא בונים עם! עם ישראל זקוק להכנה ולזיכוך הזה בהיותם "אחים לצרה", בחוויה משותפת של שפל מוחלט, כדי שיוכל העם להתאחד ולצאת יחד ממצרים, בתחושה ובהכרה עמוקה כי "כל ישראל אחים".

נכון להיום, אנו רואים סביבנו חברה שסועה ומפולגת. מחלוקות ושנאת חינם מרעילות את האווירה, ומאיימות לפורר את הלכידות החברתית שלנו. האם אנו זקוקים שוב, חלילה, לרדת לתהום כדי להתאחד? האם לא עדיף לנו ללמוד מלקחי העבר, ולבחור באחדות מתוך בחירה חופשית?

יצאנו ממצרים על מנת לקבל את התורה במעמד הר סיני: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה". בספרים הקדושים מובא כי לכל יהודי, בכל מצב שיהיה, יש חלק בתורה – אות בתורה. ראשי התיבות "ישראל" – "יש שישים ריבוא אותיות לתורה" כמניין בני ישראל.

בדיוק כשם שספר תורה כשר רק כאשר הוא מורכב מכל האותיות, וחסרונה של אות אחת – אפילו אות יו"ד קטנה – יפסול את הספר, כך כל יהודי הוא חלק עיקרי ובלתי נפרד מהאומה כולה.

בלא שכולנו יחד, אין זכות קיום לעם ישראל – אין שום יהודי שאפשר "לוותר" עליו. אנו מחויבים לחברה שבה כל אחד מרגיש שייך ומוערך. כולם חלק שווה בשווה.

הפסוק "יחד שבטי ישראל" אינו סיסמה, אלא ציון דרך! קריאה לפעולה. עלינו לזכור שכל אחד מאיתנו הוא חלק בלתי נפרד מהמכלול השלם, ורק בשיתוף פעולה נוכל להבטיח את עתידנו. עלינו להתעלות מעל כל מחלוקת ושנאת חינם, ולמצוא את המאחד בינינו.

כשחג הפסח קרב ובא, נפעל ונשתדל לאחדות ישראל, נפנים את לקחי העבר, ניישם אותם בהווה, למען עתיד טוב יותר לכולנו!

• בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִים לְהִגָּאֵל!
• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:33 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:39
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

בימים אלו, אנו מקדמים בברכה את חודש ניסן, חודש הגאולה, המביא עמו התחדשות ופריחה. חודש האביב מבשר התחלה חדשה, בתקווה לעתיד טוב ופורח!

דווקא בעת הזאת, כשאנו ניצבים בפני אתגרים ביטחוניים קשים, אנו נזכרים במצוות יישוב ארץ ישראל, מצווה חשובה הכוללת בניית בתים, ונטיעת שדות וכרמים בארץ ישראל. פעולות אלו הן גם ביטוי לאמונה בגאולה המובטחת, ולתקווה לניצחון הרוח על אתגרי התקופות.

בתחילת השבוע, התקיים אירוע היסטורי בחדרה: הנחת אבן הפינה לשכונה חדשה, "שדות חדרה". שכונה זו, שתכלול כ-5,000 יחידות דיור, צפויה לאכלס כ-20,000 תושבים, שהם פעמיים רבבה, בעיקר משפחות צעירות. "רבבה" (10,000) היא המספר הגדול ביותר בעברית בעל שם ייחודי, והמספרים הגדולים ממנה מצוינים בכפולות שלה, כפי שנאמר: "אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה".

בטקס הנחת אבן הפינה, בחרה העירייה להנציח במגילת היסוד, כמו גם בדברי הסיום של ראש העיר, את הפסוק בנביא ירמיהו: "עוֹד יִקְנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וְכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו ל"ב, מ"ג).

הבה נתבונן במשמעות העמוקה שטומן בחובו פסוק זה. הנביא ירמיהו תמה מדוע לרכוש שדה דווקא עכשיו, כשהבבלים כבר עומדים בשערי העיר והמצב נואש? ועל כך מגיעה אליו הנבואה מהשם: קנה! כי הגאולה תבוא! ו"…עוֹד יִקְנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וְכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת". כפי שקראנו בשבוע שעבר בהפטרת פרשת פרה, הנביא יחזקאל מבשר: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם… וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם…".

אם כן, דווקא בעת הזו, כשאנו ניצבים בפני אתגרים קיומיים מבית ומחוץ, בניית שכונה חדשה היא ביטוי לאמונה בעתיד, לתקווה לניצחון הרוח על אתגרי התקופות, וכדברי דוד המלך בספר תהילים: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה".

קראנו בפרשות האחרונות על בניית המשכן במדבר, וברוח זו אנו ניגשים גם לבניית בתים בארץ ישראל, כבניין רוחני. אנו בונים לא רק בתים פיזיים, אלא גם קהילה, חברה ועם. אנו בונים עתיד לדורות הבאים, עתיד של תקווה, שלום ושגשוג.

בעת הזו, אנו גם נדרשים לחזק את החוסן הקהילתי והחברתי. עלינו לזכור שבית אמיתי אינו רק מבנה פיזי, אלא גם קשרים אנושיים, תמיכה הדדית ודאגה לזולת.

אנו מתפללים שה' יצליח את דרכנו, שישמור על כל יושבי ארץ הקודש, על החיילים ששבו זה עתה לשדה הקרב, ויגשים את משאלות ליבנו לטובה.

תפילתנו לראות את בניין ארץ ישראל בתפארתה, בניין רוחני ופיזי, בניין של תקווה ושלום – יחד שבטי ישראל.

• בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִים לְהִגָּאֵל!
• חֹדֶשׁ נִיסָן מְבֹרָךְ ! בשַׁבָּת פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:28 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:34
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  הרב בן ציון נורדמן

The post אָבִיב שֶׁל תִּקְוָה וּבְנִיָּה appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

מתוך דבריו עלתה השאלה: מדוע מצוות בניית המשכן, שאינה נוהגת לדורות ,ונועדה מלכתחילה להיות זמנית עד לכניסה לארץ ישראל, זוכה לפירוט, הרחבה והדגשה כה רבים?

את השאלה הצגתי גם במפגש "פורום מנהלי בתי הספר העל-יסודיים" בחדרה, שהתארחו השבוע בבית ספרנו יש"י, ביוזמת מנהלת האגף בר חן ובהנחיית ד"ר אבי מנשס.

ברוח המפגש, חשבתי להציע את התשובה הבאה: התורה באה ללמד אותנו יסוד חשוב – כיצד בונים! לא רק משכן, אלא כיצד בונים עם, כיצד מלכדים אותו!

ראשית, אסיפת הקהל: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – שיתוף הציבור כולו למען המטרה.

שנית, התרומות הרבות שהגיעו מכלל העם: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ…" כל אחד לפי יכולתו היה שותף פעיל בבניית המשכן.

שלישית, האומנים ובעלי המלאכה: "כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב… לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה" – עבודת צוות לבניית המשכן בפועל.

הרביעית, התורה מפרטת את כלל הפריטים: מיריעות המשכן לקרשים, לצורפות, לבשמים, לאבני החן ועד לסוגי החוטים לתפירה – הכל בכל מכל כל.

כדי ללמדנו שלכל אחד ניתן תפקיד: מי שלא רוקח יהיה אולי צורף, ומי שלא, יהיה תופר, וכן הלאה… "אִֽישׁ־אִ֥ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים".

המטרה המשותפת היא זו שמאחדת סביבה את הכלל כולו. המבט המשותף אל המטרה החשובה מגשר בין החלקים השונים, עם הפנים אל היעד!

ומכאן לאקטואליה… הפוליטיקה הישראלית רחוקה מלהיות מודל לאחדות, המחלוקות מקשות על קידום מטרות משותפות, גם החשובות ביותר, אבל ראינו שאפשר גם אחרת

בנס פורים, אותו עם "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" הפך לבקשת אסתר "לֵךְ כְּנוֹס (לאסוף) אֶת כָּל הַיְּהוּדִים…" למאוחד ומלוכד כאיש אחד בלב אחד.

לצערנו, ראינו זאת גם בתחילת המלחמה, הסיסמה שהדהדה הייתה "ביחד ננצח", זוכרים? אנחנו יודעים לעשות זאת, אך ברוב הפעמים לא בשלבי הבנייה החיובית אלא בהתגוננות… וחבל.

ברמה המעשית, אמנם הגענו לארץ ישראל, אך עדיין לא הסתיימה הבנייה, לא הרוחנית ולא הגשמית, לא החינוכית ולא הערכית, לא הביטחונית ולא המדינית… הדרך עודנה ארוכה.

המשכן הוא "הפרויקט" הראשון… הוא אמור ללמד אותנו את המסר.

כמו בבניית המשכן, שיתוף הפעולה והשילוב של הכלל כולו כתף אל כתף באחדות, בהקפדה על חלוקת התפקידים בין כולם,עד הפרטים הקטנים, ממחישה את המחויבות של כל יחיד למטרה המשותפת של הכלל כולו. לכל אחד יש חלק קטן, וכולם יחד מהווים גוף אחד שלם!

ביום שני נפרדתי מתלמידי כיתה יב' שיצאו ל"מסע לפולין". שאלתי כל אחד האם יש לו תפקיד מוגדר לקראת הנסיעה: אחד מתעד בכתב, השני מצלם, השלישי אחראי לדאוג לשתייה, והרביעי לאווירה ולמוזיקה, וכן הלאה.

מעבר למטרה המשותפת, כל אחד צריך תפקיד ממוקד, כך כולם מקבלים תחושת שותפות, לכולם יש מטרה משותפת בהצלחת המסע. נקווה שלפחות עם התלמידים – העתיד של עם ישראל, נצליח יותר להעביר את המסר של חלוקת תפקידים מאחדת, בנייה ואחריות משותפת- יחד שבטי ישראל.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 17:23 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:29
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post אחדות בעם מפוזר ומפורד: לקח מבניית המשכן appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.