ביחד למדנו במסכת בבא קמא (דף כ"ו) על הדין השונה שבין כלי שנזרק מראש הגג, לבין אדם שנפל ממנו. המסקנה שעולה מהדיון היא שישנו הבדל תהומי: כלי  שנזרק נחשב ל"שבור" כבר מרגע הנפילה , אך אדם שנופל – נחשב לחי גמור עד לרגע הפגיעה ממש.

בעוד שהחומר נדון על פי חוקי הפיזיקה היבשים, לאדם – שנברא בצלם – יש "מזל", נשמה וכוחות רוחניים שאינם כפופים בהכרח לחוקי הטבע.

הדיון נותר כשאלה מאתגרת, והנה בסוף השבוע נתקלתי בידיעה מדהימה מברזיל: ברנו, ילד בן 4, נפל מהקומה העשירית של בניין מגוריו בסאו פאולו. הוא צנח מגובה של כ-30 מטרים ושרד כנגד כל הסיכויים  "בכל תרחיש משוער, מדובר בנס"  סיכם רופא מקומי את האירוע. כשקראתי את הדיווח, מיהרתי לשתף את ראש העיר; ראינו במו עינינו כיצד סוגיה בגמרא מקבלת תוקף אקטואלי – האדם אינו "כלי שבור", גם כשנראה שאבדו הסיכויים.

השבוע הנושא פגש אותי מזווית נוספת בפגישה עם אלעד צרפתי מנכ"ל מובילאי. הוא סיפר לי על סיור שערך בחברה פוסק הדור, הגאון רבי אשר וייס, במהלכו עלתה הדילמה המוסרית שמעסיקה את מפתחי הרכב האוטונומי: איך מתכנתים רכב שנקלע לתאונה בלתי נמנעת? האם עליו לסטות ולפגוע באדם אחד כדי להציל חמישה? זוהי "דילמת הקרונית" המפורסמת – שאלת המספרים מול הערכים.

ההיגיון ה"תועלתני" אומר: עדיף להקריב אחד למען הרבים. אך ההלכה היהודית, כפי שדנו בה גדולי הפוסקים ובראשם מרן החזון איש, נוקטת על פי הכלל : "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?" (מי אמר שדמך אדום יותר מדם חברך?). ברגע שאנו מבצעים פעולה אקטיבית של פגיעה בנפש, אנו הופכים ל"שופטים" של ערך החיים – תפקיד השמור לבורא עולם בלבד.

השבוע עם אלעד צרפתי ממובלאיי

החיבור בין  הדיונים הללו הגיע בדיוק השבוע, בפרשת "שמות". משה רבינו גדל בארמון פרעה. היה לו כוח השפעה עצום לשיפור מצב העם לטווח הארוך בדרכים דיפלומטיות (הוא אף הצליח בכך, כששכנע את פרעה להעניק לעם את יום השבת למנוחה).

והנה, הוא יוצא לרחוב ורואה מצרי מכה עברי. במקום לעשות "חשבון אסטרטגי" של "מה יהיה על עמדתי בארמון אם אסתבך עכשיו?", משה פועל להצלת נפש מישראל! הוא מציל את אחיו, ומאבד ברגע אחד את עולמו המוגן.

האם משה פעל בפזיזות חלילה? רבי אברהם יפהן זצ"ל מסביר מסר עמוק: כשחיי אדם מונחים לפניך בסכנה מיידית – אין מקום לדילמות עתידיות. משה לא עשה חשבון של "חמישה מול אחד" ולא שקל את עתיד האומה מול הצלת היהודי הבודד. הוא ראה אדם בצרה ועשה את הטוב ביותר, בזה הרגע.

למדתי מכך מסר שנכון תמיד לכל הכרעה בחיינו: בעולם שבו מנסים לחשב ולתכנת הכל מראש, כשנכתבות אינספור תוכניות 'חומש', 'עשור' ואף אסטרטגיות לשנת 2090 – משה רבנו מלמד אותנו שברגע שבו אדם זקוק לעזרתנו, ה'חישוב' היחיד שצריך לעמוד לנגד עינינו הוא איך מושיטים לו יד.

תכנון העתיד ובניית החזון הם קריטיים, שהרי 'בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם', אך אסור שהם יבואו על חשבון עשיית הטוב והנכון המונח לפנינו. פשוט נעשה  את הטוב שההשגחה העליונה מזמנת לנו , כאן ועכשיו!

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת שְׁמוֹת
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:34 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:33
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  הרב בן ציון נורדמן

The post הכרעתו של משה: בין אלגוריתם לנשמה appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

הקוראים הוותיקים בוודאי זוכרים את טיולי "ביטול האני"  – מסעות עם קבוצת חברים שהם תמצית החברה הישראלית: מאלוף בדימוס ועד נהג אוטובוס, ממנכ"ל עמותה ורואה חשבון ועד איש שוק ההון, טבח ועורך דין. פסיפס אנושי שהמכנה המשותף שלו הוא אהבת ישראל ללא תנאי והרצון הבלתי פוסק להתקדם, לא לעמוד במקום.

החברים יצאו לדרך, ואני הרגשתי שאני חייב להיות שם איתם, ולו לכמה שעות. נסעתי דרומה אל הערבה התיכונה, מאה קילומטרים צפונית לאילת. פחות מ-12 שעות במדבר, אבל כאלו שמרכזות בתוכן תובנות של חיים שלמים.

יש משהו במדבר שמנקה את הנפש. התעוררתי לזריחה בשולי מושב צופר, מול נוף קסום שבו השקט הוא הצליל העוצמתי ביותר. שם, במקום שבו שאון היומיום נדם, עם הפינג'אן והקפה השחור של הבוקר, מול שיטפונות פתאומיים ששטפו את הערוצים בשיפולי שלוחת עומר, התבוננתי שוב בסוד הקיום שלנו.

שעות ספורות לאחר מכן, ה"גלגל הסתובב": מהחול והסלעים מצאתי את עצמי בשקיעה, במלון "גורדוניה" החדש בזכרון יעקב (תודה לידידי הבעלים עודד תורג'מן על האירוח הלבבי), חנוט בחליפה וחוגג את סעודת השבע ברכות האחרונה של הזוג הצעיר.

הניגודיות הזו – בין הפשטות המדברית לקצב האורבני, בין אבק הדרכים לשמחה החגיגית – אינה רק עניין של גאוגרפיה. היא שזורה בפרשת השבוע "ויחי", החותמת את ספר בראשית.

התבוננו בתנודתיות הדרמטית בסיפורי האבות: יוסף עובר ברגע מהייותו הבן המועדף לבור עמוק, משם לכלא, ובבת אחת הופך למשנה למלך מצרים. יעקב אבינו, שמתאבל שנים " כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה…" זוכה בסוף ימיו לרגעי נחת בראותו את כל בניו מאוחדים סביב מיטתו כמשפחה אחת איתנה.

החיים אינם קו ישר : הם רצף של דילוגים. אנחנו נעים במעברים חדים בין קודש לחול, בין רגעי שיא לאתגרי עומק. פרשת ויחי נחתמת בקריאה המרעידה את קירות בית הכנסת "חזק חזק ונתחזק" נשאלת השאלה: מדוע עלינו להתחזק דווקא בסיום? למה לא לנוח? הרי הגענו ליעד!

התשובה טמונה באותה תמונה של חבר המדלג מעל ערוץ נחל במדבר: האתגר האמיתי הוא לא לעמוד בשיא, אלא לדעת לעבור נכון בין הגדות. השיטפון שראיתי השבוע מגיע פתאום, בעוצמה אדירה, וכדי שהוא יהיה לברכה ולא להרס, הוא חייב אפיק יציב לזרום בו.

בחיים שלנו, ה"אפיקים" הם היכולת לשמור על עמוד שדרה ערכי ועל זהות יהודית איתנה – גם במדבר וגם במלון פאר, גם בבור וגם בארמון. זהו ה"חזק" האמיתי: הכוח לדלג בין ערוצי החיים מבלי לאבד את שיווי המשקל.

אנו נפרדים מספר בראשית, ובשבוע הבא נצנח אל תוך השעבוד והקושי של ספר שמות. המעבר הזה עלול לטלטל, אך היהודי צועק: "חזק!". אל תפחדו מהתנודתיות, אל תיבהלו מהדילוגים. לכל אחד מאיתנו המגרש שלו והניסיונות שלו. אם נשכיל לקחת את ה"חזק" האישי ולהפוך אותו ל"ונתחזק" קולקטיבי – נוכל לכל שיטפון ולכל גלות.

שנזכה ללמוד מאבותינו לבנות אפיקים איתנים שיעמדו בכל שיטפונות ואתגרי החיים, שנזכור שגם אחרי שקיעה בזיכרון או במצרים – תמיד מחכה זריחה חדשה. שבת שלום, חזק חזק ונתחזק!

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת וַיְחִי
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:16 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:27
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  הרב בן ציון נורדמן

The post בין זריחה בערבה לשקיעה בזכרון: סוד ה"חזק" היהודי appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

חיפשתי ומצאתי! גדולי החסידות (רבי פנחס מקוריץ, החוזה מלובלין ועוד) מלמדים יסוד עצום: יהודי שעורך שמחה הופך באותם רגעים כביכול  ל"בעלים" על צינור השפע של השמחה בעולם! הוא לא רק מקבל אורחים,  הוא מחזיק במפתחות . לכן, בימי החתונה, השתדלתי לא רק לעמוד בתור לקבלת ברכות ואיחולים, אלא להפוך את המגמה: להעניק בעצמי, לברך בשפע ולפרגן לכל מי שסביבי. כשאתה "בעל השמחה", יש לך כוח להשפיע שמחה לכל מי שתרצה.

תוך כדי שאני מברך את כולם, היו כמה ששאלו אותי: "איך אפשר לשמוח כשיש כל כך הרבה דאגות מסביב?". את התשובה מצאתי בין הקמטים המחייכים של גדולי ישראל. זכיתי השבוע להיכנס לקודש פנימה אצל מרן הרב דב לנדו שליט"א, אצל רבנים וראשי ישיבות, וכן בעבר אצל גדולי ישראל נוספים זכר צדיקים לברכה. הדבר הבולט ביותר אצלם הוא השמחה. למרות כובד האחריות, האתגרים  וצרות הכלל המונחות על כתפיהם – הם אנשים שמחים. שמחה פנימית שפשוט קורנת החוצה.

הסוד שלהם טמון בקורות חייו של דוד המלך, ושזור בין פרקי השירה בספר תהילים שחיבר ושורר בכל מצב. דוד המלך עבר את החיים הקשים ביותר שניתן לדמיין: הוא נרדף, סבל והושפל, נאלץ לברוח ולנדוד ,  אך לא הפסיק לזמר ולהודות. שימו לב, לדוגמה, לפתיחת המזמור  "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ…'. איך אפשר לכתוב 'מזמור' של שירה כשבנך רודף אחריך ? אלא שדוד המלך ידע למצוא נקודות טובות גם בתוך החושך הגדול ביותר, ועל הנקודות הללו הוא בחר להודות ולשורר."

אנו נמצאים בפרשת השבוע, פרשת ויגש, הפותחת במילים 'ויגש אליו יהודה'. יהודה הוא סמל ההודיה, ובפרשה זו אנו מוצאים שוב את היסוד הזה: השמחה וההודיה שמגיעות לפעמים דווקא מתוך עומק החושך והצרה. בשיא המרגש של סיפור יוסף ואחיו, אחרי שנים של פירוד, דמעות ואי-ודאות, מגיעה השמחה הגדולה ביותר – איחוד משפחת יעקב אבינו כשכל שבטי ישראל יחד. זהו רגע שמוכיח שגם כשנראה שהכל אבוד, השמחה מחכה מעבר לפינה.

יצאנו זה עתה מימי החנוכה, ימי ההודיה וההלל. המסר של הימים הללו, ושל השמחה האישית שלי, הוא אחד: השמחה אינה תלויה בכך שכל הבעיות שלנו ייפתרו. השמחה היא היכולת לבחור בטוב, להודות על נקודות האור הקיימות, ומשם למשוך את האור ולהקרין אותו הלאה.

כ"בעל שמחה" טרי, אני רוצה לנצל את הכוח שניתן לי ולברך אתכם, קוראים יקרים: שנדע תמיד למצוא את ה'מזמור' גם בתוך הקושי, שנזכה לראות בטוב ובשמחה של הקרובים לנו, ונזכור תמיד – השמחה היא המפתח לכל הטוב שבעולם!

מזל טוב! בשמחות אצל כולכם!

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:12 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:22
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post בשמחה – תמיד! appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

מנהלת בית הספר הגב' חגית אביר , מוכיחה בכל יום מחדש, שחינוך אינו מילה נרדפת לקיפאון. עשייתה שופעת יוזמות פדגוגיות – בשעות הלימודים ואחריהן, ואפילו לאחר סיום שש שנות הלימוד, בפרויקטים שמלווים את הבוגרים להמשך חייהם.

על רקע זה, קרה בשבוע שעבר דבר יוצא דופן: צוות השיפור של תיכון יש"י העפיל לגמר וזכה במקום הראשון בתחרות הלאומית לצוותי שיפור שנערכה באוניברסיטת חיפה. היוזמה, שנולדה אצל גב'  בר חן, מנהלת אגף על-יסודי בחדרה, ובהובלת ידידי ד"ר אבי מנשס,  התמודדה מול כ 30 צוותי עילית מהתעשייה ומהצבא (רפאל, אלביט, חיל האוויר, מפעלי ים המלח ועוד).

הצוות הציג את תוכנית הבוגרים: "מעצבים את דור העתיד" – והוכיח שיזמות וחדשנות הן הלב הפועם של עשייה חינוכית נכונה. כפי שסיכם זאת יו"ר השופטים: הצלחתם "לגעת בלב" ולהראות שדווקא בתחום החינוך יש צורך  ביוזמה ובשיפור מתמיד.

עצם ההשתתפות בתחרות  אינה מובנת מאליה, והזכייה מול מתמודדים "כבדים" שכאלו היא כמעט בגדר נס. מאחר שהקרדיט להישג אינו שלי, אלא שייך במלואו לצוות המופלא שפעל בשטח – אני מרשה לעצמי לנתח את ההצלחה הזו לאור פרשת השבוע.

השבוע, כשהעמקתי בפרשת "מקץ"  זעקה מתוכה נקודה שלא ראיתי  שעמדו עליה . פער בלתי נתפס, כמעט סתירה פנימית, בהתנהלותו של יוסף מול פרעה.

השאלה מהדהדת: ברגע שיוסף מוצא מהבור, הוא מציג ענווה יתרה "ביטול האני" מוחלט . כשפרעה מבקש פתרון לחלומותיו, יוסף מבטל את עצמו : "בִּלְעָדָי! אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה "…הוא מצהיר שהוא רק צינור, שליח חסר חשיבות עצמית ושאפשר להסתדר גם בלעדיו ! אך אז קורה דבר מדהים: ברגע שפתרון החלום נאמר, יוסף "משנה פאזה". ללא שום בקשה מצד פרעה, הוא הופך ליועץ אסטרטגי נחרץ, מתווה תוכנית כלכלית ל-14 שנה ומכתיב דרכי פעולה.

איך הענווה של רגע לפני, מתיישבת עם ה"תעוזה" לתת עצות למלך מבלי שנשאל? לאן נעלמה הענווה?

התשובה מוחצת: זו בדיוק הענווה המניעה. יוסף מלמד אותנו שענווה אמיתית אינה חולשה או הצטמצמות, אלא ההכרה העמוקה שאתה שליח. ברגע שהוטלה עליך השליחות – ניתנו לך גם הכלים להצליח, ועמם האחריות המלאה להשתמש בהם.

יוסף לא העמיד את עצמו במרכז; הוא העמיד את המשימה במרכז. כשהוא אומר 'בלעדי', הוא משתחרר מכבלי האגו, ודווקא השחרור הזה הוא שמאפשר לו לפעול בנחישות . הוא 'רק' שליח, אך בהיותו השליח שקיבל את כל הכלים מהבורא – הוא מחויב לפעול בצורה החדה, המקצועית והיעילה ביותר.

חג החנוכה מבטא בדיוק את הרעיון הזה: כשעמדנו מול איום על קיומנו הרוחני, המכבים הוכיחו שברגע שאתה מקבל על עצמך שליחות – אתה מקבל גם את הכוחות. גם כשנראה שאין סיכוי, מעטים מול רבים, עם יוזמה ואמונה בצדקת הדרך ניתן לנצח ולחולל שינוי עולמי , היסטורי.

כך הצליחו המכבים וכך הצליחו בתיכון יש"י,: הם החליטו שזו יוזמה ברוכה, יצאו לדרך, והכלים לניצחון כבר ניתנו להם בדרך.

ולסיום, אני רוצה להעלות על נס  את המורה תלם חזן, מחנך כיתה י"ב, שזכה השנה בפרס המחוזי "מורה פורץ דרך". תלם, שפרש מצה"ל לאחר שירות של מעל 20 שנה (בתפקידו הקרבי האחרון כסמח"ט צנחנים) ולאחר תפקידי ניהול ברמה הארצית , בחר להגיע אלינו  כמחנך כיתה . הוא דוגמה חיה לביצוע השליחות המדויקת עם כל הכלים שקיבל.

יהי רצון שנזכה להמשיך להאיר את העולם ביוזמה ובעשייה פורצת דרך, מתוך ענווה ואמונה!

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת מִקֵּץ
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:08 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:19
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post יזמות וענווה: השליחות שמניעה לפעולה appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

מראה האב אוחז בספר לימוד לצד בנו, מתכוננים יחד לאור הגדול, הציף תחושה עמוקה של אחריות משותפת – אחריות לחינוך, לקשר, ולעתיד.

אך בעודנו מתבוננים על האור הפנימי הזה, אי אפשר להתעלם מהחשיכה החברתית שהולכת וגוברת סביבנו, חשיכה הנוגעת לחרמות חברתיות בקרב ילדים. הנתונים קשים: ביותר מ-60% מהכיתות דווח על קורבנות חרם, ו-1 מתוך 6 ילדים חווה דחייה כואבת.

חרם הוא טרור חברתי! הוא גורם לנזקים נפשיים ורגשיים לכל החיים, ולעיתים, כפי שראינו בכאב בדיון האחרון בוועדה לזכויות הילד בראשות חה"כ קטי שטרית , הוא הופך לסכנת חיים של ממש. עלייה מדאיגה בניסיונות התאבדות בקרב ילדים, כפי שפורסם על ידי המועצה לשלום הילד, מותירה את הנורה האדומה דולקת ומצפצפת. הנתק הרגשי שהתעצם מאז הקורונה והשימוש האינטנסיבי במסכים הופך את הבעיה למהדהדת עוד יותר.

פרשת השבוע "וישב" מעמידה בפנינו שיעור נוקב בחינוך. אומנם יעקב אבינו זכה לאחדות מלאה סביב מיטתו לפני פטירתו, אך קדם לכך שיעור כואב על הזהירות מקנאה בין אחים.

בפרשה נאמר: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים". בגד אחד, שסימל שונות ומעלה, גרם לקנאה הרסנית. חז"ל בגמרא (שבת דף י') מחדדים ומלמדים: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (משי) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים…"

הגמרא מלמדת אותנו לגלות עירנות! היא מניחה זרקור על מעשה קטן שהוביל לגלות. עלינו לתת את הדעת: פעמים רבות העדפה קטנה מצד הורה או מחנך, או חוסר תשומת לב, יוצרת את הכר הפורה לחרם.

הבור אליו נזרק יוסף – זהו משל לטרגדיה החברתית. החרם הוא בור חשוך, הוא המקום שבו ילד נזרק לבדידות, ושם חיים ומוות תלויים מנגד.

באירועי "אבות ובנים" ראינו את העוצמה שבה ההורים מעבירים לפיד של ערכים, חוסן ואמונה לדור הבא. זהו הניגוד הבונה לסיפור בפרשת "וישב" – להתרחק מפירוד כואב.

חיזוק משמעותי לעניין נוכל לקבל מחג החנוכה, עם הדלקת נר ראשון בערב יום ראשון. הציווי "נר איש וביתו" מלמד אותנו שהאור מתחיל בבית פנימה, שם ההורים מדליקים את החנוכייה יחד עם הילדים. הבית הוא המרחב המכיל שבו אנו לומדים להכיר את המשותף ואת השונות של כל אחד מהבנים והבנות – תחת קורת גג אחת, מחממת ומאחדת.

זהו המסר שלנו: החרם הוא החושך החברתי,  האור הוא ההכלה המשפחתית שאנו בונים בבית. עלינו לוודא שהאור שאנו מטמיעים בביתנו – אור של ביטחון וערך עצמי – יופנה מבפנים החוצה, ולא להיפך. לא נחכה שהעולם יאיר את ילדינו,  נחנכם  להיות המאירים,  לזהות את הילד העומד לבד ולגשת אליו באור של חברות. כך נילחם בטרור החברתי הזה ו"מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך".

שנזכה לימי חנוכה מאירים, בהם נלמד את ילדינו להיות מפיצי אור של חמלה, הכלה ואחריות הדדית-  יחד שבטי ישראל.

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:06 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:16
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post מכותונת הפסים ללהבת החנוכייה – אור בחשיכה החברתית appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

האמת? כשאמרו לי שהשיחה תימשך שעה שלמה וכולה תעסוק לעומק בפרשת השבוע, חששתי. חשבתי: "שעה שלמה? זה יישמע ארוך מדי! האם אנשים יחזיקו מעמד בקצב המהיר של ימינו?"

אך מהר מאוד הבנתי שטעיתי ובגדול! לא רק שהזמן פשוט טס – ובקושי הספקנו לגעת באחוז קטן מהעומק שבפרשה – אלא שהחיבור בין התורה לענייני היום היה מדהים, מדויק, ורלוונטי במידה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אבל החידוש העיקרי שהפתיע אותי (אך לא את העורכים המנוסים) הייתה כמות הצפיות הפתאומית והמדהימה: בתוך זמן קצר נרשמו מעל 20 אלף צפיות. הנתון הזה מוכיח לנו מעל לכל ספק עד כמה התורה, ובמיוחד פרשת השבוע, חיה, נושמת ומדברת אלינו ככלי אקטואלי. הצימאון בקרב הציבור להעמיק, להרחיב ולקחת עוד ועוד מ'אור התורה' – קיים ורק הולך וגובר.

כלל יסודי ומהותי בתורתנו הוא "מעשה אבות סימן לבנים"   הרמב"ן, בפירושו לספר בראשית, מאריך לבאר:

"כל מה שאירע לאבות סימן לבנים… וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו"

כל מעשה של האבות – אברהם, יצחק ויעקב – נועד להיות סימן והכנה למעשים דומים שיעשו בניהם בעתיד. כלומר, לא רק שההיסטוריה חוזרת, אלא שהאבות יצרו את התשתית הרוחנית של האומה לעתיד בניהם.

אם בכל פרשת שבוע מתגלה הקשר העמוק והאקטואלי , הרי שבפרשת השבוע שלנו, פרשת וישלח, אנו רואים זאת בשיא השיאים. הפרשה עוסקת בהתמודדות של יעקב אבינו עם עשו אחיו – התמודדות שהפכה למודל ולמפת דרכים אקטואלית לחכמי ישראל לאורך כל הדורות:

כותב הרמב"ן בתחילת הפרשה: "ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו וראוי לנו לאחוז בדרכו של יעקב, שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא עצמו: לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה…"

בדברים אלו, מחדש הרמב"ן: הכלל של "מעשה אבות סימן לבנים" איננו רק רמז נבואי, אלא הדרכה מעשית לחיים ! עלינו לנהוג כמו שנהג יעקב אבינו, ולשלב תמיד בין תפילה (הרוח), דיפלומטיה (דורון) והיערכות ביטחונית (מלחמה). עלינו ללמוד מדרכו של יעקב, עד להתגשמות נבואת עובדיה באחרית הימים, אותה נקרא בהפטרת השבוע: "…וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה".

התורה איננה רק ספר סיפורים או ספר הוראות. בלימוד מעמיק של פרשות השבוע נוכל להבין לא רק מה קרה, אלא גם מה עשוי לקרות וכיצד עלינו לפעול.

"פרשת השבוע" איננה חלוקה טכנית לצורך נוחות, אלא בעלת משמעות מופלאה: הזמן שלנו וכל מה שקורה לנו מקבל פשר באמצעות פרשת אותו השבוע, בכל שבוע מחדש. ככל שנלמד להקשיב לדברי ה', המכוונים אלינו בדברי הפרשה, נקבל הארה, הכוונה ומסר חד וברור לחיים שלנו.

אל תפספסו! אני ממליץ בחום על התוכנית "לי-אור של שבת" – היא תפתיע אתכם. הדיאלוג מהפרק ששודר בשבוע שעבר ממשיך להיות אקטואלי, אבל כבר עלה לאוויר פרק חדש ומסקרן! השבוע מתארח בתוכנית הרב מנחם מנדל עמר, לשעבר הרב במלבורן שבאוסטרליה וכיום באשדוד. הכניסו אור לשבת שלכם – טעמו וראו כי טוב!

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:05 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:15
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post לי-אור של שבת": אקטואליה בפרשה appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

כשיוצאים מישראל, מוסקבה נשמעת כמו עוד יעד. כשמגיעים, קולטים שמדובר בעיר עם מעל 15 מיליון תושבים – יותר מאוכלוסיית כל מדינת ישראל! עיר עם אתגרים תפעוליים (אשראי בינלאומי לא עובד וכדומה), מתחים גלובליים, כשאפילו חותמת מאוקראינה בדרכון שלי יצרה כמעט תקרית דיפלומטית לא נעימה.

לאחר שהבנו שאין מנוס מלהישאר לשבת, פניתי לידידי, רבה של ראשון לציון, הרב פנחס אלטהויז. הוא כיוון אותי למלון היחיד במרחק הליכה מבית הכנסת "מארינה רושצ'ה" ועדכן: "יהיה בסדר, דיברתי עם ר' שייע דייטש".

בפרשת "ויצא" אנחנו קוראים על ברכת ה' ליעקב אבינו: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". הרבי מחב"ד טבע את הפסוק כסיסמה לפרוץ גדרים ולהרחיב את הפצת היהדות – סימן ההיכר של הפעילות החב"דית.

מה שראינו ברוסיה, בהנהגתו של הרב ברל לזר, רבה של רוסיה – השאיר אותנו פעורי פה. הרב לזר, שהגיע לכאן לפני נפילת מסך הברזל, מצא קומץ בתי כנסת עם קשישים בלבד. "לא היו ילדים בכלל. הבנתי שצריך לשנות את החשיבה", סיפר. היום, ישנן כ-40 קהילות יהודיות תוססות במוסקבה ומאות ברחבי רוסיה, המשרתות קהילה המוערכת בכמיליון יהודים! עשרות מוסדות ובתי ספר, מלידה ועד בגרות, הפועלים 24/7. זהו נס היסטורי של תפוצה שקמה לתחייה.

במקום שמעתי על עיקרון יסוד: לפני שהרב לזר יצא לשליחות, אמר לו הרב חדקוב, מזכיר הרבי: "ברוסיה הקומוניסטית אנשים התרגלו שמתייחסים אליהם במספרים… לראות את עצמם 'עוד מספר' במסה האנושית הכללית. עיקר העבודה שלכם תהיה להעניק לכל יהודי יחס אישי. שכל אחד ירגיש שהוא יקר לכם, כמו בן יחיד".

את העוצמה של "ופרצת" – שמתחילה מהכלל ומסתיימת ביחיד – פגשנו באופן הכי אישי שיש.

בצהרי יום חמישי פגשתי במקרה את ר' שניאור והוא הודיע: "אתם אצלי בשבת". כשביקשתי להתייעץ עם רעייתי, הוא חזר כעבור כמה דקות עם תשובה: "דיברתי גם עם אשתך, יש הסכמה". הבנו שמדובר בהרב שניאור ודבורי הלפרין – שכל מי ששמע שאנחנו אצלם הפטיר "הסתדרתם השבת".

התארחנו כל השבת כ"סעודת שלמה בשעתו". הרגשנו יותר בבית מבית, בנועם ובאצילות. למרות שגב' דבורי חולשת על אימפריה של בית הספר לבנות ור' שניאור אחראי על פעילות גלובלית בריכוז הדאטה של מאות אלפי אנשים – הם הקדישו לנו את מלוא תשומת הלב. הבנו מה זה "ופרצת" בכמות, שלא על חשבון האיכות: בחוץ פעילות עם מאות אלפים, ובבית חום ואהבה, זמירות שבת ומטעמים ברמה הכי אישית. ממש "כרצון איש ואיש".

לסיום, הקשר המופלא לפרשה: "ופרצת" היא הבטחה של ה', וכמובן הוראה לפעולה! בתורת החסידות מובא המדרש שברכת "ופרצת" היא "נחלה בלי מצרים" שניתנה ליעקב (ולא לאברהם ויצחק) בזכות ששמר וכיבד את השבת.

וההסבר בחסידות בקצרה: שמירת השבת, שהיא שביתה והיעדר עשייה, מבטאת את עצם הנפש, שבה כל היהודים שווים. כשאדם שומר שבת, הוא מגלה את נשמתו הבלתי-מוגבלת, וזה בא לידי ביטוי גם בעולם הפיזי: "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים…" (שבת דף קיח'). נאחל למשפחת הלפרין היקרה, שדאגה לנו ל"עונג שבת- vip ", שיהיה להם נחלה בלי מצרים ו"ופרצת" ממש!

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת וְיָצָא
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:05 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:15
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post "ופרצת" במוסקבה: כשהגודל פוגש את הלב! appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

הגדרה שהתורה נותנת כבר בראשית דרכם: "וַיְהִי עֵשָׂו… אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב… יֹשֵׁב אֹהָלִים."

בעיניי, זוהי תמצית העימות המכונן: יעקב (האוהל/הבית): מייצג קביעות, פנימיות וישיבה רציפה. האוהל מבטא את המרחב המוגן והיציב להעברת המסורת, גידול המשפחה והבטחת העתיד.

זו הבחירה לבנות עולם פנימי משמעותי. עשו (השדה/הציד): מייצג ארעיות, חיצוניות וחיפוש סיפוק מיידי (כמו בנזיד העדשים). זהו המרחב הפרוץ, החומרני וחסר הגבולות, שהוא חולף ומשתנה.

• המזוזה: החותם על גבולות הבית

הדבר הראשון שאנו פוגשים בכניסה לבית יהודי הוא המזוזה, בה טמון הצבת גבול ברור בין תפיסת ה"בית" (יעקב) לבין תפיסת ה"שדה" (עשו).

המזוזה אינה קישוט. היא הופכת את פתח הבית ממעבר סתמי לשער של קדושה והצהרה: קביעת גבולות: היא החותם שמכריז: "זהו לא שדה פתוח, זהו בית עם ערכים והיסטוריה".

המסר הפנימי: על הקלף כתובה פרשת "שמע ישראל"  תזכורת מתמדת לכך שהבית צועד בעקרון של ייחוד השם וחיבור למהות.

החינוך: המזוזה מכריזה על צו החינוך "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם… וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ".

• ומה למזוזה ולאקטואליה?

השבוע התפרסם שבכניסה ל "בית הלבן הקטן- אחוזת גרייסי", מקום מגוריהם הרשמי של ראשי העיר ניו יורק, קבועה עד היום מזוזה . היא הותקנה לפני כחמישים שנה על ידי ראש העיר היהודי, אברהם בים.

ראש העיר החדש שיכנס לאחוזה, זהוראן ממדאני, המזוהה כפרו-פלסטיני, אינו יכול להסירה – וזאת בשל חוק שימור עירוני האוסר שינויים בקומת הכניסה המיועדת לאירוח רשמי.

שמתי לב בתמונות שפורסמו שהמזוזה הקבועה באחוזה נוטה באלכסון במקצת. כידוע, מנהג זה (המקובל אצל חלק מיוצאי אשכנז ומרוקו) נובע מפשרה הלכתית – לצאת ידי דעות הפוסקים השונות, בין הדורשות את המזוזה זקופה לדורשות אותה שכובה.

הצדיק אוהב ישראל רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל הסביר זאת במתיקות : המזוזה הניצבת בפתח הבית מלמדת אותנו יסוד חשוב בניהול הבית: בבית מתגוררים בני זוג ובני משפחה עם דעות שונות וטבעים שונים.

המזוזה הניצבת באלכסון בפתח הבית מלמדת שיעור חשוב להתחשב ולהתפשר. כל צד מוותר מעט, נוטה הצידה, כדי ליצור מרחב משותף שבו שורה השלום!

• המצפן של הנטייה

כל בית – משפחתי, חברתי או לאומי – מוכרח להכיל את התבלין הזה של ההתחשבות, הוויתור, והיכולת להתכופף מעט זה אל זה. המזוזה מזכירה לנו שהכניסה לכל בית צריכה להיעשות בענווה, בהקשבה ובהתחשבות.

בדורנו ובמצבינו – ראוי לאמץ את המסר הזה! אין זו, קריאה לשנות מנהגי אבות, הלכה למעשה ישאל כל אחד את רבותיו. אך דומני כי, ההנהגה הזו להתכופף מעט כדי לצאת ידי כל הדעות – מתבקשת בתור מצפן לאומי.

אני מקבל על עצמי (בלי נדר), שבכל מעמד קביעת מזוזה שאדרש לו, אקבע את המזוזה באלכסון! ואם לא אלכסון גמור… לפחות  נטייה קטנה, סמל של כפיפות. זו תהיה תזכורת יומיומית, על כל פתח, לחשיבות ההתחשבות בזולת.

כך, טרם נחצה את מפתן הבית – סמל היציבות והקביעות – נדע כולנו: רק על ידי התחשבות הדדית נזכה להיכנס יחד תחת קורת גג אחת של אחדות ישראל – יחד שבטי ישראל.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:07 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:17
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• חֹדֶשׁ מְבֹרָךְ חֹרֶף בָּרִיא וּמָלֵא בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post 'יעקב, עשו והמזוזה: שיעור בגבולות ופשרה' appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

חבר הכנסת חילי טרופר, שר התרבות והספורט לשעבר, הגיע לבית הספר והתקבל על ידי וע"י, מנהלת בית הספר, הגב' חגית אביר, יחד עם צוות בית הספר, כשאל הביקור הצטרפו גם חבריי היקרים ממועצת העיר חדרה – יניב דרי, ורונן הילף.

במהלך הביקור לקחנו כולנו חלק פעיל בדיונים חינוכיים-עירוניים שהתנהלו במעמד ח"כ טרופר, ( יחד עם נציגות של התלמידים והתלמידות ששיתפו על השתלבותם בבית הספר ) והביעו עניין רב בעשייה הפדגוגית והערכית בבית הספר, והם קיימו שיח פתוח ומשמעותי עם חבר הכנסת בנושאים מגוונים הנוגעים לחינוך, קהילה ושילוב מיטבי של תלמידים במסלול חיים ערכי ותורם לחברה הישראלית.

במהלך הביקור התרשם ח"כ טרופר מהעשייה המתקיימת בבית הספר: שילוב ייחודי בין לימודים ערכיים ותורניים לבין מקצועות טכנולוגיים מתקדמים, מעורבות בפרויקטים קהילתיים כמו "ניצוץ – שיעור אחר", והתמקדות בחינוך לערכים, שליחות ותרומה למדינה.

אחד הרגעים המרגשים בביקור היה כאשר תלמידה עולה מצרפת שיתפה את ח"כ טרופר בסיפורה האישי – כיצד כשהגיעה לישראל עם משפחתה, הומלץ לה להירשם לתיכון יש"י. היא תיארה כיצד בית הספר קיבל אותה בחום, סייע לה להתקדם לימודית וחברתית, והיה לה לעוגן בתהליך הקליטה בארץ.

היא אמרה בהתרגשות: "עשיתי את הבחירה הכי נכונה. אני מרגישה כאן בבית – עם חברים, צוות תומך ואכפתיות אמיתית." ואילו ח"כ טרופר שהביע התרגשות מהסיפור האישי אמר כי: "זו עדות לערכים הגדולים שבית הספר מקדם ביום-יום".

במהלך הביקור התרשם ח"כ טרופר מהעשייה הרחבה שלנו: "שילוב ייחודי בין לימודים ערכיים ותורניים לבין מקצועות טכנולוגיים מתקדמים, מעורבות בפרויקטים קהילתיים כמו "ניצוץ – שיעור אחר", והתמקדות בחינוך לערכים, שליחות ותרומה למדינה".

מנהלת בית הספר, חגית אביר, ציינה: "זה היה לעונג ולכבוד לארח את ח"כ טרופר – אדם שכולו חינוך, צניעות וערכים. השיח היה כן, נוגע ומחובר למציאות. תודה מיוחדת לרב בן ציון נורדמן על היוזמה והובלת הביקור, וכמובן לחברי המועצה יניב דרי ורונן הילף על התמיכה והשותפות בדרך החשובה שלנו."

 "תיכון יש"י הוא בית חינוכי מוביל – מקום של ערכים, ציונות, חדשנות ואהבת אדם. אנחנו גאים בתלמידים שלנו שמתגייסים לצה"ל, משרתים בגאון, ולוקחים חלק פעיל בבניית החברה הישראלית. תודה לח"כ טרופר על ביקור מעורר השראה, ותודה גם לחברי המועצה על השותפות האמיתית לאורך כל הדרך."

The post ח"כ חילי טרופר הגיע אלינו – כבוד! appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

ובתזמון מעניין, אנו עוסקים השבוע בחדשות אקטואליות: תזכורת להתפתחות ההיסטורית של "הסכמי אברהם" שמקבלים תוספת מרגשת בהצטרפות מדינה מוסלמית נוספת, קזחסטן.

הסכמים אלו פותחים ערוצים חדשים של תקשורת ושיתוף פעולה, אך מעוררים שאלה משמעותית: האם בריתות המבוססות רק על אינטרסים משתנים יכולות להחזיק מעמד? את התשובה מספק לנו אבי האומה, אברהם, דרך המשא ומתן הערכי שלו בפרשה.

לאחר פטירת שרה, מבקש אברהם לרכוש את מערת המכפלה לקבורתה. בני חת מציעים לו את הקבר בחינם. אבל אברהם מסרב ודורש לשלם דווקא "בְּכֶסֶף מָלֵא" מדוע?

המסר של אברהם הוא נצחי: בעניינים הנוגעים לנצח ולמורשת, לא לוקחים מתנות. בעלות שנרכשה באורח הגון לגמרי היא ערכית ומוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.

זהו ההבדל המהותי בין בריתות אינטרסים (המבוססות על מה שמשתלם באותו רגע), לבין בריתות אמת (המבוססות על ערך וקניין קבוע).

בשבוע שעבר, במסגרת מסע שאני שותף בו, ביקרתי במסגד אל-רודה בג'לג'וליה, בליווי ראש המועצה דרוויש ראבי, והשייח ג'אבר ג'אבר – אימאם וראש התנועה האסלאמית באזור. המסגד ממוקם על גדות נחל קנה שמקורו במזרח השומרון, אזור המזכיר את סכסוכי המשאבים שמתקיימים מתקופת אברהם ועד לתקופתנו.

בדברי ברכה למארחים, הבאתי אנקדוטות מדרכו של אברהם אבינו, אשר לימד אותנו ליישב סכסוכים לא דרך כוח, אלא דרך הכרה הדדית וכבוד.

במסגד הזכרתי את סיפור הוויכוח של אברהם עם אבימלך על באר המים בבאר שבע (פרשת וירא). המים היו אז, ונותרו גם היום, משאב יקר ביותר. אברהם, למרות שהיה מוכן לברית שלום, דרש תחילה צדק ואמת: "וְהוֹכִיחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ", רק לאחר שאבימלך הכיר בעוול, נכרתה הברית.

המסר ברור: שלום יציב מחייב פתרון סכסוכים ערכי על המשאב הקיומי, ורק לאחר מכן בניית קשר המבוסס על אמת וכבוד.

בריתות המבוססות רק על אינטרס הן שבריריות מטבען. היציבות העולמית לא יכולה להישען רק על כוח או פוליטיקה. זו בדיוק הנשמה שחסרה לרוב בריתות האינטרסים, וזו הנשמה שחייבת להיכנס להסכמי אברהם.

מי שיכול לספק את העומק הזה הם דווקא אנשי הדת. בקונגרס שנערך בקזחסטן, בערב ראש השנה, נפגשו הרבנים הראשיים לישראל עם מנהיגים מכל העולם והשמיעו קריאה חדה. הראשון לציון והרה"ר, הרב דוד יוסף, הדגיש את קדושת החיים, "כולנו צריכים לומר: אנחנו מקדשים את החיים" וכן הבהיר הרב הראשי לישראל, הרב קלמן מאיר בר: "המלחמה הזו איננה מלחמת דת כלל ועיקר. היהדות אינה נגד אף דת."

מסרים אלה הם דיפלומטיה של אמת. זו הדרך לבניית עתיד שבו בסיס הקיום שלנו, והיציבות העולמית, יהיה חזק ואיתן לנצח – מבוסס לא רק על אינטרסים, אלא על אמת, צדק וכבוד הדדי.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:11 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:20
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל
• חֹדֶשׁ מְבֹרָךְ חֹרֶף בָּרִיא וּמָלֵא בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת
• וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה 
• יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post "הסכמי אברהם – מאז ולתמיד" appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.