התורה אינה זיכרון נוסטלגי מן העבר או ספר חוקים מאובק שרוקדים איתו מתוך הרגל. היא תורת חיים, דינמית, מחברת ומכוונת אותנו בכל רגע מחדש. אשתף בשני אירועים מהזמן האחרון הממחישים זאת בצורה מזוקקת ומהדהדת  ביותר.

במהלך חיי זכיתי להשתתף באירועים רבים של "הכנסת ספר תורה" – ותמיד זה מרגש: כתיבת האותיות האחרונות, התהלוכה ברחובות, הריקודים, ועד הסעודה לכבודה של תורה. אך ערב יום הכיפורים האחרון זימן לי חוויה מרגשת באופן יוצא דופן.

בביתו של ידידי היקר והאהוב, אבי אבקסיס בקיסריה, הוכנס ספר תורה שנכתב לזכרה של רעייתו, אשת החינוך והחסד דורית ע"ה, במלאת שנתיים לפטירתה.

קשה לתאר במילים את העוצמה של האירוע הזה: כשמיטב השפים בארץ עורכים סעודה מפוארת למאות אורחים – בני משפחה וחברים. מגוון להקות וסגנונות משמחים ומרקידים את הקהל… אך היופי האמיתי והמרגש מכל, היה הפסיפס האנושי.

שמחה פורצת גבולות של "יחד שבטי ישראל" – צעירים ומבוגרים, חילונים, דתיים וחרדים, בני כל העדות והמעמדות. נדהמתי לשמוע שם אנשים מבוגרים שהודו כי זו הייתה הפעם הראשונה בחייהם שהשתתפו במעמד מרומם כזה. התחושה שריחפה באוויר הייתה של לכידות טהורה: משהו עמוק, על-מגזרי ומאחד, שמחבר את כולנו סביב התורה.

מזווית נוספת, אני נזכר בהחלטה  הטובה שקיבלנו  ידידי כאח לי, ראש העיר ניר בן חיים, ואנוכי, בדיוק לפני שנה, בהקפות שניות של שמחת תורה: להתחיל ללמוד חברותא שבועית בתלמוד – והתחלנו, כפי ששיתפתי, במסכת בבא קמא. קשה להפריז בהשפעה האדירה של שעת הלימוד הזו על חיינו.

דוגמה קטנה-גדולה שהתרחשה בערב סוכות האחרון ממחישה זאת היטב. ישבנו ולמדנו יחד את הסוגיה הסבוכה של סוכה "ברשות הרבים" (לדוגמה, בשטח השייך לרשות המוניציפלית). נושא מורכב הנוגע לדיני גזל קרקע ולשאלה האם סוכה כזו כשרה לכתחילה והאם ניתן לברך עליה… צללנו לכל השיטות השונות, המחלוקות והחילוקים. לכאורה, לימוד לשם לימוד. נפרדנו לדרכנו.

אבל… הנה, שעות בודדות לאחר מכן, ראש העיר כינס את הנהלת העירייה והדרג המקצועי הבכיר – המנכ"לית, מהנדס העיר, גזברית והיועצים המשפטיים – והודיע על מתן אישור רשמי לבניית סוכות במרחב הציבורי בכל רחבי העיר (כמובן ,כשזה ללא מפגע בטיחותי )  כך, לאחר יותר מ-130 שנות היסטוריה של חדרה, זכו תושבי העיר לקיים את המצווה בהידור, גם בסוכות שהוקמו במרחב הציבורי!

וזהו רק קצה הקרחון ממה שלימוד תורה מסוגל לעשות. התורה היא תורת חיים והוראה מעשית. כפי שאמר בן בג בג על התורה: "הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בַּהּ, דְּכֹלָּא בַּהּ…"

אז כשנכנס למעגלים בשמחת תורה ובבמות "הקפות שניות" ברחבי העיר – תרקדו, תשמחו ותרימו את ספרי התורה אל על! אך מיד אחרי שהמוזיקה תשתתק, אל תשכחו שמתחיל מחזור חדש.

אל תפספסו את ההזדמנות לקבוע עיתים לתורה. כל אחד ואחד, במה שליבו חפץ – שיעור שבועי, חברותא או דף יומי – תקבעו! כי התורה היא המכנה המשותף העמוק ביותר שמחזיק אותנו כעם אחד- יחד שבטי ישראל . חג שמח !

• שַׁבָּת פָּרָשַׁת שְׁמִינִי עֲצֶרֶת: כ״ב בְּתִשְׁרֵי
• כְּנִיסַת שַׁבָּת וּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת: 18:06
• יְצִיאַת שַׁבָּת (צֵאת הַכּוֹכָבִים): 18:59

• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וְחַג שָׂמֵחַ
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

The post על מה השמחה? כשהלימוד השבועי משפיע על המרחב הציבורי appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

ובכל זאת, אני משתדל לפנות כמה רגעים יקרים כדי לפתוח במילים חמות – לעמוד מול הציבור, להסביר בקצרה את המעמד שעומד להתרחש, ולהשתדל שגם אלה שמגיעים אלינו בפעם הראשונה יבינו מה קורה ויחושו בנוח. המפגש הזה הוא נקודת השיא הראשונה של יום הכיפורים ב "בית הכנסת הגדול בחדרה".

מכאן ואילך, תפילות יום הכיפורים אצלנו נעות כמו אקורדיון – מתרחבות ומתכנסות. הגל הבא מגיע בבוקר, לקראת קריאת התורה ותפילת 'יזכור', כשההיכל מתמלא מחדש במתפללים. והשיא השלישי והאדיר מגיע כמובן בתפילת נעילה, כשהמקום מלא מקצה לקצה והמוני אדם עומדים כתף אל כתף, נמשכים עד לרחבה שבחוץ, מאוחדים בשירה וברגש של רגעי סיום היום הקדוש ותקיעת השופר המרטיטה.

בתוך התנועה הזו, מרגש לראות את המסירות של יו"ר הנהלת בית הכנסת, ידידי רוני רימר, שמנסה ללא הרף לדאוג לטלית לכל אורח, למחזור ולמקום ישיבה מכבד. אבל השנה נחשפתי לזווית נוספת, שקטה ומפעימה של חסד, שהלכה איתי הלאה.

אחד המתפללים היקרים – שעד עכשיו אין לו מושג שקלטתי אותו – הגיע מהבית כשהכיסים שלו עמוסים. במה עמוסים? בזוגות נוספים של משקפי קריאה. במהלך התפילה, כשהבחין בשקט במישהו שממצמץ מול המחזור או שכח את המשקפיים בבית, הוא פשוט ניגש אליו בעדינות והושיט לו זוג משקפיים מתאים , במאור פנים.

המחווה הזו מקפלת בתוכה סוד עצום. יום הכיפורים הוא יום של חיבור רוחני עמוק בינך לבין עצמך ובינך לבין קונך. זהו הבסיס. אבל המבחן הרוחני האמיתי לכך הוא לא רק להיזכר בזולת בזמן אמת, אלא לחשוב עליו עוד כשהיית בבית – להכין עבורו מענה מראש, ולארוז עוד זוג משקפיים בכיס רק כדי להיטיב.

עם התובנה הזו אני נכנס אל הסוכה.

הקדמונים מבארים כי "חג הסוכות" הוא כנגד מידת החסד והרחמים. הסוכה, שהיא זכר לענני הכבוד שהיו בזכותו של אהרון הכהן – שמידתו אוהב שלום ורודף שלום – נקראת 'סוכת שלום'. היא מבטאת את האחדות, הערבות והשותפות ההדדית של כלל ישראל, וכפי שחז"ל דורשים על הפסוק "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" – ראויים כל ישראל ליישב בסוכה אחת.

גם מצוות "ארבעת המינים" מרמזת על האחדות בין כלל חלקי העם, מבעלי תורה ומעשים ועד ל 'ערבה' שאין בה לא טעם ולא ריח, שמכפרים אלו על אלו. גם מצוות "העלייה לרגל" מבטאת את האחדות הזו, עד כדי שדרשו חז"ל על הפסוק שנאמר על ירושלים "כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" – עיר שנעשית עושה את כל ישראל לחברים, כך שכולם סומכים על כולם ואוכלים איש בבית חברו.

ובכן, חג הסוכות מזמין אותנו להרכיב את אותם "משקפיים של חסד": לצאת מהמבט הצר על צרכינו האישיים, להתבונן סביב, ולשאול – מי זקוק למאור פנים? מי צריך מקום בשולחן? ואיזה מחוות קטנות של תשומת לב אנחנו יכולים להביא איתנו מהבית כדי להאיר לאחר את החג? כשנשב בצל הסוכה, נזכור כי היא מכוונת אותנו לאכפתיות ולמחשבה על השני עוד לפני שיצאנו לדרך.

בְּשַׁבָּת – פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ: סֻכּוֹת א׳

• כְּנִיסַת שַׁבַּת/הַדְלָקַת הנרות: 18:15
• יְצִיאַת שַׁבַּת (צֵאת הַכּוֹכָבִים): 19:08

שבת מבורכת גמר חתימה טובה וחג שמח

יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post משקפיים של חסד appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

במשך שנים, אני מודה, פוסט ה"סליחה" השנתי היה קצת כמו לסמן 'וי'. כולם מבקשים, כולם מוחלים, וממשיכים הלאה. אבל בשנים האחרונות – ובמיוחד בשנה האחרונה – הבנתי משהו עמוק הרבה יותר: רוב המעידות שלנו מול אנשים, קורות בלי שום כוונה.

פעמים מבלי שנשים לב שזה בכלל קרה. זה התלמיד בסוף הכיתה שחיכה למילה טובה – ופספסתי. זה המתפלל החדש בבית הכנסת שנעמד במבוכה, ולא מצא מי שיושיב אותו. זה המלצר באירוע שהעברתי מבט מעליו כאילו הוא שקוף.

אלו עשרות השיחות והודעות שלא הספקתי לחזור אליהן במרוץ של היום-יום – ובצד השני היה מישהו שחיכה….זה הטור שכתבתי ושכחתי להזכיר מישהו, או שהזכרתי – אבל לא במידת הכבוד שמגיעה לו…

רק בשבוע שעבר, בחופה שערכתי, זרקתי בדיחה קלילה באוויר. מבחינתי זה היה הומור טוב להרמת המורל. אבל כבדרך אגב, משיחה של מנהלת הלשכה שלי עם אחד מבני המשפחה, גיליתי שמישהו נפגע ממנה ישירות. הלב שלי נפל. לא היה שם צל של כוונה רעה – אבל הפגיעה הייתה אמיתית לגמרי…

אנחנו חיים בקצב מטורף. רצים בין משימות, אירועים, שיחות ומילים. ובתוך הרשת המהירה והפתוחה הזו, הפספוסים הקטנים שלנו הופכים לשקטים – וכואבים.

אז השנה, ה"סליחה" הזו היא לא עוד סימון 'וי' שגרתי. היא לא טקסט מעוצב שנשלח בבת אחת בתפוצה רחבה. היא מגיעה ממש מהלב: אם פספסתי אתכם, אם לא חזרתי, אם אמרתי משהו שלא במקום, אם השארתי אתכם מאחור בלי להתכוון – אנא, מחלו לי

זְמַנֵּי כְּנִיסַת וִיצִיאַת צוֹם יוֹם כִּפּוּר

• כְּנִיסַת הַצּוֹם: 18:21
• יְצִיאַת הַצּוֹם: 19:15
• גמר חתימה טובה לכל עם ישראל יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

The post סליחה שלא שמתי לב appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

מצד אחד, יום הכיפורים הוא יום תענית, הבדלה מוחלטת מצרכי החומר ואימת הדין. מן הצד השני, חז"ל מציבים מולנו קביעה מפתיעה ומטלטלת: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים" (משנה, תענית).

איך יום שכולו צום נחשב למשמח ביותר?

התשובה היא שביום הכיפורים אנו זוכים ל"שמחת הנפש בטהרתה". השמחה  אינה נובעת  מנוחות או מתענוג גשמי, אלא מטהרת הלב, מניקוי המשקעים, ומעצם התחושה שאדם יודע שהוא בדרך הנכונה ועשה מה שצריך. אין שמחה גדולה מזו.

את היסוד הזה אנו פוגשים בתיאור הכהן הגדול בצאתו מקודש הקודשים שבבית המקדש : "אֶמֶת מַה נֶּהֱדָר הָיָה מַרְאֵה כֹהֵן גָּדוֹל, בְּצֵאתוֹ בְּשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ". במסכת יומא מסופר כי כשיצא בשלום, היה עושה יום טוב לאוהביו. זוהי שמחת ההשלמה: כשאדם נושא אחריות כבדה ומסיים שליחותו ביושר – נפשו מתמלאת אור.

"וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהילים צז). ישרות לב פירושה שאין פער בין המצפון למעשה. כשאדם הולך ישר – הוא מאושר, ללא צורך בתארים.

לא במקרה אמרו דורשי רשומות כי "שליח" שווה בגימטרייה "שמח"! מי שרואה בעשייתו שליחות, חייו מתמלאים בשמחה פנימית.

הרעיון הזה הדהד בי בעוצמה עם הודעת הפרישה של ידידי ורעי , ח"כ הרב אורי מקלב.

אני מכיר את ר' אורי כמה עשורים, עוד מבית הוריי בשכונת רמות בירושלים . מי שמכיר אותו יודע: גם כשהוא רץ עמוס משימות, פניו נותרות תמיד מאירות. בצאת השבת, תמיד ראיתיו במניין הראשון של ערבית – ממהר להמשיך בעשיית חסד ופניות ציבור.

כשהגעתי לנחמו על פטירת אביו ז"ל, ראיתיו מבעד לצער עונה להמוני המנחמים בחיוך עדין. תהיתי: איך אדם שנחשף מדי יום לכל כך הרבה מצוקות שומר על חיוך תמידי? התשובה היא הנאמנות והשמחה במילוי השליחות!

במשך שנים הוביל ר' אורי במדדי העשייה, זכה באות הפרלמנטר המצטיין ובאות אביר איכות השלטון. במכתב הפרישה שלו זיקק את המהות:

"כל יום הרגשתי את השליחות מחדש… השליחות לא כבדה עליי ביומי האחרון כביומי הראשון. זכיתי לקבל את השליחות הזו והשתדלתי לבצע אותה באמונה וביושר".

החיוך שלו, שמגיע מלב נקי, ימשיך איתו בכל מקום. כי כשהעשייה היא שליחות, השמחה אינה תלויה במעמד, אלא נובעת מהפנימיות! (ואגב שליחות – עם יו"ר התנועה, הרב משה גפני, יש לי היכרות של מעל 30 שנה. הסיפורים שבין השורות שווים טורים נפרדים, ועוד חזון למועד).

ביום הכיפורים, כל אחד עומד מול בוראו ובוחן את עצמו: האם הוא ממלא את תפקידו נאמנה? כל אחד מאיתנו הוא שליח בחלקת אלוהים הקטנה שלו. כשנכנסים ליום הכיפורים מתוך הבנה שזו ההזדמנות להיטהר ולחזור לתפקיד המיוחד שלנו – יוצאים ממנו מאושרים. מאחל לכולנו שנזכה ללכת ישר, לשמוח בשליחותנו ושתמיד נדע להאיר פנים זה לזה.

בְּשַׁבָּת – פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ (שַׁבַּת שׁוּבָה)

• כְּנִיסַת שַׁבַּת ותחילת הַדְלָקַת הנרות: 18:24
• יְצִיאַת שַׁבַּת (צֵאת הַכּוֹכָבִים): 19:18

זְמַנֵּי כְּנִיסַת וִיצִיאַת צוֹם יוֹם כִּפּוּר

• כְּנִיסַת הַצּוֹם: 18:21
• יְצִיאַת הַצּוֹם: 19:15

שבת מבורכת וגמר חתימה טובה לכל עם ישראל

יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post הכהן הגדול, הרב אורי מקלב והסוד של יום כיפור appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

"אין אדם עושה את דרכו לבדו"

כבוד הרב, כשאתה מביט לאחור על תשפ״ו – איזו שנה זו הייתה עבורך?

"בס"ד שנה של עשייה וחיבורים , כשאני מסתכל על מערכת החינוך, על הילדים, על הצוותים המסורים, על הקהילה ועל המפגשים הבלתי נשכחים שהיו לי השנה, מציפה אותי בעיקר תחושה של הכרת הטוב. חז״ל מלמדים אותנו שאין אדם עושה את דרכו לבדו; כל הישג וכל פסיעה קדימה הם תוצאה של אנשים טובים שצועדים איתך בדרך."

עברנו שנה נוספת ולא פשוטה בכלל כעם. עם איזה מטען תודעתי אנחנו צריכים להיכנס לשנה החדשה?

"עם הרבה יותר ענווה והרבה יותר אחדות. עברנו כעם תקופה שמלמדת אותנו שוב, בצורה הכי כואבת וברורה, כמה אנחנו זקוקים זה לזה. אפשר להתווכח, מותר לחשוב אחרת, אבל אסור לנו לשכוח לרגע שאנחנו משפחה אחת. הפסוק אומר: 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק' – בעיניי זו לא סיסמה נאה, זו דרך חיים. תשפ״ז חייבת להיות שנה שבה אנחנו פחות שואלים 'מי צודק', ויותר שואלים 'איך אנחנו מחזקים זה את זה'."

החלום, הילדים והדור הבא

רשת ״מדעים ויהדות״ היא כבר מפעל חיים של יותר מרבע מאה. אחרי כל כך הרבה שנים, עדין מתרגשים  בפתיחת שנת לימודים?

"בוודאי, ובכל שנה יותר מהשנה שעברה ! איש חינוך שמפסיק להתרגש מילד קטן שנכנס בשער בית הספר – צריך לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמו אם מקומו עדיין במערכת. אפשר לבנות מבנים מפוארים, להכניס מחשבים, טכנולוגיה וחדשנות, אבל בסוף בסוף – עומד מולך ילד. עולם ומלואו. ההורים מפקידים בידינו את הדבר היקר והקדוש ביותר שלהם, וזו אחריות עצומה. החזון שלנו היה ונשאר לחבר בין מדעים ליהדות, בין מצוינות לערכים, ובין העתיד הטכנולוגי לשורשים העמוקים. אנחנו רוצים לתת לילדים כנפיים לעוף הכי גבוה שאפשר, אבל גם שורשים איתנים כדי שתמיד יידעו מאין באו ולאן הם שייכים."

השנה נפתח פרק חדש עם כניסתה של גב' ירדן קרקו לתפקיד הנהלת בית הספר, במקום גב' גילה נהרי אחרי 25 שנות הנהגה. איך מובילים מעבר כה משמעותי?

"קודם כול – מתוך הכרת הטוב עמוקה. עשרים וחמש שנים אינן עוד תקופה; הן מפעל חיים מרשים. לגב' נהרי יש חלק משמעותי מאוד בבנייה ובהתפתחות של בתי הספר , ועל כך מגיעה לה תודה ענקית. היא עברה לנהל בית ספר שבו למדה בעצמה – וזו סגירת מעגל נפלאה – ובמקביל היא נכנסה לתפקיד בוועד המנהל של עמותת 'מדעים ויהדות' להמשך עשייה חינוכית משותפת. ומאידך, חילופי משמרות הם חלק מחיים בריאים של מערכת צומחת. גב' ירדן מביאה איתה ניסיון רב, כוחות, יכולות ואנרגיה חדשה, והתפקיד שלנו הוא לתת לה את מלא האמון והכלים להצליח. היא מגיעה אלינו משנות ניסיון בתיכון יש"י, וזו הגאווה הגדולה ביותר שלנו – שהמערכת מצמיחה מנהיגים ומנהיגות מתוכה. המסע נמשך. שומרים על היסודות וממשיכים לבנות עליהם את הקומה הבאה."

ומה לגבי תיכון יש״י, בהובלת גב' חגית אביר – איזה מקום הוא תופס בחזון שלך?

"תיכון יש״י הוא המקום שבו אנחנו רואים את הילד הופך לאדם צעיר ובוגר שיוצא אל החיים. גב' חגית והצוות עושים עבודת קודש ממש, והשאיפה שלנו היא לא רק להביא לתעודת בגרות מעולה – אלא להצמיח בוגר ערכי ואיכותי. אנחנו חיים כיום בעולם של AI, בינה מלאכותית, טכנולוגיה ושינויים בקצב אדיר. מערכת חינוך שלא תתקדם תישאר מאחור. אבל דווקא בעולם טכנולוגי כזה – אנחנו זקוקים עוד יותר לערכים. אפשר ללמד מחשב כמעט הכול, אך קשה הרבה יותר ללמד לב אנושי להיות רגיש לאחר. לכן אנחנו רוצים תלמידים מצוינים, אבל לפני הכול – בני אדם. 'דרך ארץ קדמה לתורה' – זה היה נכון לפני אלפי שנים, וזה נכון בדיוק באותה מידה גם בעידן הבינה המלאכותית."

כשהבוגרים יוצאים מפתח השער בסיום י״ב – מה היית רוצה שייחרת בתוכם?

"שיהיו אנשים טובים! זה נשמע פשוט, אבל בעיניי זו הפסגה. שיכבדו הורים, שיראו את האדם שעומד מולם, שיעזרו למי שזקוק לכתף, יראי שמים , אנשי אמת , שיאהבו את הארץ ואת העם שלהם, ושיישאפו תמיד להתקדם. ציונים הם חשובים, אבל החיים עצמם לא נותנים לנו תעודה על חסד, על חברות, על נתינה או על הדרך שבה התייחסנו לאדם חלש מאיתנו. דווקא שם נבחן החינוך האמיתי."

ומה לגבי הגיל הרך? לפעמים נדמה שדווקא שם נזרעים הזרעים הראשונים.

ת: "לא לפעמים – שם באמת מתחיל הכול! ילד קטן אולי לא יזכור כל פעילות ספציפית שעשינו איתו, אבל הוא יזכור היטב בלב אם ראו אותו, אם אהבו אותו ואם נתנו לו תחושת ביטחון. בגיל הזה אנחנו זורעים את הזרעים. מילה טובה, ברכה, שיר יהודי, אהבת הזולת, כבוד לחבר – הדברים הקטנים האלה נחרתים בנפש והופכים לחלק מהאישיות. 'חנוך לנער על פי דרכו' מתחיל הרבה לפני שהנער גדל. וברולך הששם השנה התרחבנו גם בגני"מדעים ויהדות " עם פתיחת גן חדש בשכונת הפארק שממשיך את חודשי השנה שלנו והפעם גן "כסלו"

"כשעובדים יחד – יש רק מנצח אחד: הילדים"

אי אפשר לדבר על החינוך בחדרה בלי להתייחס לשותפות עם העירייה. איך אתה מסכם את מערכת היחסים הזו?

"אני אומר זאת בהכרת הטוב גדולה: יש לנו שותפים אמיתיים בעיריית חדרה. ראש העיר, ניר בן חיים, רואה בחינוך משימה מרכזית ומשקיע בו מחשבה עמוקה, משאבים ותשומת לב. אנחנו מרגישים שיש אוזן קשבת ורצון אמיתי לקדם את ילדי העיר. לאורך כל הדרך אנחנו זוכים לשיתוף פעולה מצוין עם סגני ראש העיר, עם מנכ"לית העירייה – אשת ביצוע בליגה בינלאומית, עם חברי מועצת העיר, הנהלת העירייה ואנשי המקצוע. אני רוצה לציין במיוחד את מנהלת אגף החינוך החדשה , אסנת חכמון. בזמן קצר נוצר בינינו שיח מקצועי, פתוח ומכבד. היא הגיעה אלינו, פגשה את הצוותים, ביקרה בבית הספר ובגנים, ראתה מקרוב את העשייה ובאה מתוך רצון אמיתי להקשיב, ללמוד ולפעול יחד. מערכת חינוך אינה יכולה להצליח כשכל אחד עובד באי מבודד; היא מצליחה כשיש שותפות אמת בין הרשות, הנהלות בתי הספר, הצוותים, ההורים והקהילה. כשעובדים יחד – יש מטרה אחת ויחידה: לתת לילדי חדרה את החינוך הטוב ביותר שאפשר."

ממבנה היסטורי לבית כנסת בשכונות

כרב בית הכנסת הגדול בחדרה – מוסד היסטורי מפואר – מה התחושה לעמוד בראשו?

"זכות גדולה ויראת כבוד אדירה. בית הכנסת הגדול הוא לא רק מבנה של אבן – הקירות הללו ראו דורות של יהודים, תפילות, שמחות, דמעות ותקוות. כשאתה עומד במקום כזה אתה מבין שאתה רק חוליה בשרשרת. האחריות שלנו היא לשמור על הגחלת ולהעביר אותה הלאה. במיוחד בימים הנוראים, כשבית הכנסת מתמלא מקצה לקצה, אתה מרגיש את העומק של הפסוק 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'.

האמירה שלנו השנה היא שלכולם יש מקום! אנחנו מחכים לתושבי העיר שיגיעו – אפילו רק לחמש דקות – לשמוע קול שופר, להיות נוכחים בהוצאת ספר תורה ולספוג משהו מאווירת הקודש. בימים אלו אנחנו עמלים יחד עם ידידי יו"ר הנהלת בית הכנסת, רוני רימר, וחברי יו"ר מוזיאון החאן וחבר המועצה, רון שגן, לממש תמיכה עירונית לשיפוץ ראשוני והיסטורי של בית הכנסת, להתחלת הרחבת המבנה ושיפור השירותים לרווחת המתפללים. פרויקט אדיר ומשמח מאוד!"

אתה משמש גם כרב השכונות המזרחיות (הפארק, דניה, שדות). מה מתקדם עם בניית בית הכנסת שם?

"גם כאן יש בשורה אדירה! אני מקווה שבשעה שבה הראיון הזה נקרא – היסודות בשטח כבר נוצקים. חתמנו עם קבלן להתחלת העבודות. כאן חובה לעלות על נס את רב הקהילה, ידידי היקר והגאון הנמרץ רבי יעקב ישראל שובע, שעושה לילות כימים כפשוטו ומוסר נפש להתחלת הבנייה בפרט ולכל צורכי הקהילה בכלל. המקום הקיים כבר ממש צר מלהכיל. בשבת האחרונה, כמנהגי בליל שבת, התפללתי במקום עם מאות מתפללים. כואב הלב שלמרות שהבאנו עוד ועוד כיסאות, חלק מהציבור נאלץ לעמוד בחוץ כדי לשמוע את הדרשה. כעת, לאחר עיכוב מייגע של כמעט 10 שנים, אנחנו אנשי בשורה – ובית הכנסת החדש מתחיל להיבנות במזל טוב."

פוליטיקה, חופות וחסד מאחורי הקלעים

בעבר היית דמות מרכזית בזירה הפוליטית בחדרה – חבר מועצת העיר ויו״ר המועצה. אתה לא מתגעגע לפוליטיקה?

"אני משתדל לא להסתכל על החיים דרך משקפיים של תפקידים. תפקיד הוא רק כלי – הוא אף פעם לא המטרה. הייתה לי זכות נפלאה לשרת את הציבור מזירת מועצת העיר, כיום אני בוחר להשפיע במרחבים חיוניים לא פחות – בחינוך, בקהילה, בבית הכנסת, בעשיית חסד ובחיבור בין אנשים. אפשר לפעול למען הכלל בעוצמה אדירה גם בלי לשבת בבניין העירייה; לפעמים, דווקא כשאתה משוחרר משיקולים פוליטיים, קל יותר לאחד כוחות ולעשות דברים גדולים בשקט. השאלה היא לא איפה אתה יושב – אלא מה אתה עושה מהמקום שבו אתה נמצא.

ובאותה נשימה, אי אפשר שלא לברך על כך שהעיר חדרה זכתה בנבחר ציבור נדיר משכמו ומעלה – ר' לירון עמר, חבר מועצת העיר ומחזיק תיק השירות לתושב, שממלא את מקומי בעשייה הציבורית בצורה מעוררת השראה. לירון הוא איש חי רב פעלים , אהוב על כולו, נשמה יתרה שנושמת עשייה 24/7 ומקדשת את השירות למען כל תושב ותושב. מדובר בדמות מופת של אחדות, מסירות וחסד, ואני גאה לראות את העבודה המופלאה שהוא עושה למען העיר."

אתה מחתן אלפי זוגות מכל הקשת הישראלית. עדיין מתרגשים בכל חופה מחדש?

"תמיד! אם מגיעים לחופה ולא מתרגשים – משהו בלב כבה. בכל חופה אני מזכיר לעצמי שבעבור הזוג שעומד מולי זו לא 'עוד חופה'. זה הרגע שלהם, עולם חדש שנבנה מול העיניים. החופות לימדו אותי לימוד עמוק על עם ישראל: אתה פוגש דתיים, חילונים, מסורתיים, מכל הארץ ומכל גווני הקשת. ברגע שבו נשברת הכוס וכולם צועקים 'מזל טוב' – כל המחיצות וההגדרות פשוט נעלמות. בסוף, כולנו רוצים בדיוק את אותו הדבר: בית שיש בו אהבה, שלום, בריאות ושמחה."

נוצר גם קשר מיוחד בינך לבין המרכז הרפואי "הלל יפה", בין היתר דרך הקשר עם חן חני קורקוס (יו״ר ועד עובדי מנהל ומשק ומקצועות הבריאות). מה מחבר אותך לשם?

"הלל יפה הוא הרבה מעבר לבית חולים – זה מקום של הצלת חיים ונתינה אינסופית בכל שנייה ביממה. דרך החברות הקרובה עם חני קורקוס זכיתי להכיר מקרוב את האנשים הנפלאים שנמצאים מאחורי המערכת הזו – העובדים והעובדות מכל המגזרים. חני פתח בפניי דלת לעולם הזה, ומאז נוצר קשר חם של חברות ועשייה. אני מאמין גדול בזה שלא כל עזרה צריכה להצטלם, ולא כל מעשה טוב חייב להתפרסם. יש דברים שטוב שייעשו בצנעה. כשאפשר לפתוח דלת, לחבר בין אנשים, או לתת כתף – עושים את זה. אני רואה בחני ובוועד שותפים לעשיית טוב, ובעובדי הלל יפה – אנשים שעושים עבודת קודש. זו זכות עבורי לסייע."

"אם בית הכנסת לא מגיע אליך – הוא יגיע לטלפון"

אי אפשר להתעלם מזה: הרב נורדמן הפך לאחרונה ל״אושיית סושיאל״. סרטונים, אינסטגרם, תוכן קצר… הרב גילה את הרילס?

(מחייך) "כנראה שגם הרבנים צריכים להתקדם… אבל ברצינות: העולם השתנה. פעם אדם היה מגיע לשיעור בבית הכנסת; היום, לפעמים בית הכנסת צריך להגיע אליו – ישירות לטלפון. אם סרטון של דקה אחת יכול לגרום לאדם באמצע הריצה של החיים לעצור, לחשוב, לחייך, לעשות מעשה טוב או להתחבר לשורשים שלו – למה לא? הטכנולוגיה היא כלי ניטרלי, השאלה היא מה אנחנו יוצקים לתוכה. אם אפשר להשתמש בסושיאל כדי להפיץ אור, יהדות, אהבת ישראל ומסר חיובי – מובן שחובה עלינו להיות שם."

אנחנו בעיצום של ימי הסליחות. מהו חשבון הנפש שאתה מציע לכל אחד מאיתנו לעשות השנה?

"להתחיל דווקא מהדברים הקטנים והיומיומיים. איך דיברנו לאדם שעל ידנו? האם קיימנו מה שהבטחנו? האם ביקשנו סליחה כשפגענו, והאם ידענו לסלוח בחזרה? אנחנו מחפשים לפעמים תיקונים קוסמיים גדולים, אבל החיים בנויים ממילים ומעשים קטנים.

חז"ל אמרו: 'מוות וחיים ביד לשון'. למילה יש כוח להרים אדם עד השמים, ולמילה יש כוח להפיל אותו לתהום. לפני שאנחנו מבקשים מהקב״ה שיכתוב אותנו בספר חיים טובים, כדאי שכל אחד ישאל את עצמו: איזה מילים הוא כתב השנה בלבם של אחרים?"

המילה ״אחדות״ נשחקת, והחברה עדיין מרגישה שסועה. אתה באמת מאמין שאפשר לחבר מחדש?

"לא רק מאמין – אני יודע שאפשר, כי אני רואה את זה במו עיניי בכל יום! אני רואה ילדים ממשפחות שונות לומדים יחד, אנשים מכל המגזרים רוקדים יחד בחופה, צוותים בבית חולים שנלחמים כתף אל כתף על חיי אדם, וחיילים שמגיעים מכל חלקי החברה ומגינים יחד על הבית. המחלוקת עושה הרבה רעש; האחדות, לעומת זאת, עובדת בשקט. אנחנו לא חייבים להיות זהים כדי להיות אחים. שבטי ישראל תמיד היו שונים זה מזה, ובכל זאת היו עם אחד. המשימה שלנו היא ללמוד לחיות עם המחלוקת מבלי להפוך את האדם שחושב אחרת לאויב. יש לנו מדינה אחת, עם אחד ועתיד אחד – אין לנו את הפריבילגיה לוותר זה על זה.

הברכה לקראת תשפ״ז

ולסיום, כבוד הרב – מה אתה מאחל לעם ישראל לקראת השנה החדשה?

"ראשית, אני מתפלל לשנה של שלום, ביטחון, רפואה שלמה, ושיעבור עלינו פרק הבחירות בשלום, מתוך כבוד הדדי ואחדות. מייחל שכל חיילי צה״ל ומשרתי המילואים ישובו לבתיהם לשלום. לציבור היקר שלנו – תלמידי והורי 'מדעים ויהדות' ותיכון יש״י, צוותי החינוך, תושבי חדרה, הנהלת העירייה, עובדי המרכז הרפואי 'הלל יפה' וכוחות הביטחון – אני מאחל שנה של הצלחה, בריאות, עשייה מבורכת ושכנות טובה. שנזכור תמיד את הכוח שלנו כשאנחנו יחד, נרבה בחסד ובאהבת חינם, ונדע לדבר זה עם זה ולא זה על זה. שנה טובה ומבורכת!"

The post כמה מילים מהלב לקראת השנה החדשה appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

הסיבה  לגזרה: החשש שמא אדם אחד ויחיד, שאינו בקי בתקיעה, יטלטל את השופר ברשות הרבים בשבת – רק כדי ללכת ללמוד לתקוע. במבט ראשון, הדבר זועק לשמיים: איפה הפרופורציה?!

בכל רחבי העולם היהודי – בבתי כנסת, בישיבות, בבסיסי צה"ל ובקהילות התפוצות – הכל כבר מוכן. השופרות נבדקו ובעלי התוקעים התכוננו. במקומות הללו אין שום חשש שמישהו יטלטל שופר ברחוב.

ומנגד, נצייר לעצמנו יהודי בקיבוץ "העוגן". הוא מבין שאין מניין, אך משתוקק ודואג לעצמו לשופר. בבוקר החג הוא מנסה לתקוע, וקול לא יוצא. הוא נזכר שבמושב "הדר עם" הסמוך נמצא שליח חב"ד, ומחליט לצעוד אליו עם השופר. אלא שבין הקיבוץ למושב אין עירוב, והצעידה תגרום לו לחלל שבת עבור השופר .

תחשבו על הפער : מול חשש רחוק לגבי יהודי אחד, שאולי ישכח ויטלטל – או יצטער שלא יכול לשמוע קול שופר- כל העולם היהודי מוותר על המצווה המרכזית של ראש השנה!

היחס הזה מתחבר לסיפור מופלא ששמענו השבוע מפי הרב שניאור זלמן גרוסמן, בנו של מורינו ורבינו  רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, שמלאו לו השבוע 80 שנה של אהבת ישראל טהורה.

במהלך מסע לארצות הברית, נקבעה לרב פגישה קריטית עם גביר אדיר. הדרך הייתה ארוכה, הפגישה תואמה בעמל של חודשים, ועתיד מוסדות החינוך והחסד נשען עליה. בדרך לפגישה, עצרו הרב ומלווהו לתפילת מנחה במנהטן.

בתום התפילה פנה אל הרב נער צעיר בעיניים כבויות ומלאות כאב. הרב היטה אליו את אוזנו מיד. המלווה ניסה לרמוז שהזמן אוזל והפגישה בסכנה, אך הרב התעלם מכל המסביב ושקע בשיחה עמוקה מלב אל לב עם הנער.

40 דקות חלפו. המלווה כסס ציפורניים בחוסר אונים, אך הרב המשיך להקשיב בסבלנות ולנסוך תקווה. בסופו של דבר, הפגישה עם הגביר בוטלה.

כשהמלווה שאל בתסכול כיצד אפשר לוותר על פגישה כל כך חשובה, השיב לו הרב גרוסמן בפשטות שמרעידה את הלב: "כל מה שאני מכתת את רגליי בעולם ומגייס כספים – זה אך ורק כדי להגיע לאותם נערים ולהרים אותם ממעמקים. כעת, כשיש לפניי נער שזקוק לאוזן קשבת – זוהי בדיוק המטרה! שיתבטלו אלף פגישות, ואני אהיה כאן בשבילו".

כשמבינים את התפיסה הזו, מבינים שאין זו "חוסר פרופורציה" – להיפך: זהו בדיוק המסר העמוק של ראש השנה. חז"ל מלמדים אותנו ערבות הדדית מהי, כזו שהופכת את הדאגה ליהודי היחיד למרכז היום. המלכת המלך מתקיימת מתוך אחדות מלאה: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".

ה"שופר" שאיננו תוקעים בו בשנת תשפ"ז קורא לנו לחיזוק הערבות והאחריות הקולקטיבית: כל אחד מישראל הוא עולם ומלואו, ואף אחד לא נשאר מאחור!

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל (שמלאו 100 שנה לפטירתו) מסביר בספרו "משך חכמה", כי עצם הוויתור על המצווה למען הזולת הוא-הוא "העקידה הרוחנית" שלנו. זכות זו של ערבות הדדית פותחת את שערי הרחמים ומבטיחה לנו שנה של אחדות, שמחה, בריאות וגאולה שלמה.

• בְּשַׁבָּת – פָּרָשַׁת רֹאשׁ הַשָּׁנָה תשפ״ז
• כניסת החג ותחילת הדלקת הנרות: 18:34
• יציאת החג (מוצאי יום ראשון): 19:26
• שבת מבורכת ושנה טובה לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post קול דממה דקה – ה"שופר" של תשפ"ז appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

כשדיברתי איתם, אמרתי להם  משהו שלצערי לא אמרו לי מספיק כשאני הייתי בגילם: אל תיבהלו מהיום הראשון.

והסברתי : אם בסוף היום הראשון לא מצאתם מיד את החבר הכי טוב – זה בסדר גמור. אם לא הספקתם להגיד למורה את הדבר החשוב שכל כך רציתם לומר – לא קרה כלום. ואפילו אם הרגשתם שלא הבנתם את הכל והעולם החדש הזה מעט מבלבל – זה טבעי לחלוטין.

כי הנה הסוד הגדול: אין מה לדאוג. אחרי כל יום ראשון – מגיע יום שני. האפשרויות לא נסגרו, הן רק נפתחו.

הרעיון נכון  לא רק לילד בן שש שעולה לכיתה א' – הוא אמת לכל תחנה במסע החיים . אנו נוטים להעמיס על התחלות הר של ציפיות. כשאנחנו נכנסים לתפקיד חדש, עוברים לבית חדש, מתחילים פרויקט או זוגיות, אנחנו מצפים שכל חתיכות הפאזל יתחברו מיד. וכשזה לא קורה על היום הראשון, אנחנו נבהלים או מתאכזבים. אבל התחלות, עם כל חשיבותן, הן רק יריית הפתיחה. ההמשך חשוב לא פחות, ואולי אף יותר.

אנחנו נמצאים כעת בשבוע האחרון של השנה, רגע לפני ראש השנה. פרשת השבוע שלנו, "ניצבים", פותחת במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם". שלוש המילים הללו מקיפות את המכלול כולו: אדם, מקום וזמן.

כידוע, לכל פסוק ולכל רעיון בתורה יש "שבעים פנים" – אפשר להתבונן בהם מזוויות שונות וללמוד מהם . הזווית שאני בוחר לקחת מכאן מתחברת למסר של רבי נחמן מברסלב. הוא כותב: "זֶה כְּלָל גָּדוֹל… שֶׁלּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם… כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי".

העומק של הדברים הוא שכל יום – וכל שעה – הם למעשה "היום הראשון". אם הימים הראשונים בלימודים, בעבודה או בפרויקט חדש לא הלכו כפי שקיווינו, היום שבא אחריהם הוא לא רק המשך, אלא התחלה חדשה לגמרי בזכות עצמה.

מבלי המבט הזה, קל מאוד להרים ידיים. כשהבוקר לא מתנהל כמתוכנן, נמהר להרגיש ש"הלך כל היום", אותו הדבר בשבוע שנפתח ברגל שמאל או שליחות שלא התחילה חלק. מכאן הדרך קצרה לוויתור: "היום כבר אבוד", "ננסה בתפקיד הבא", ולקראת סוף השנה – " נתחיל כבר מחדש בשנה הבאה".

עם כל הכבוד לחשיבות ההתחלה – אסור לנו לוותר על אף יום ושעה! גם בשבוע האחרון של השנה. הימים והשעות שנותרו אינם רק "סוף", הם יכולים להיות חדשים ומחדשים לחלוטין.

אל תיבהלו ממה שלא הספקתם אתמול, ואל תוותרו על הימים שנשארו. היום הזה הוא שלכם – חבקו אותו, ניצלו אותו, ותזכרו שכל רגע בחיינו הוא דף חלק והזדמנות חדשה.

• בְּשַׁבָּת – פרשת נצבים-וילך
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 18:43 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:37
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post היום השני של כיתה א' appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

בשבועות האחרונים, סרטוני הבחירות כבר כאן, ואיתם עולם התיאטרון והדמיון שקם לתחייה. הבטחות נזרקות לאוויר בקצב מסחרר, דמויות מתחלפות, ואפילו המכשיר הסלולרי של ראש הממשלה מככב בסרטון שקורא לציבור: "דברו איתי…". עולם כמנהגו נוהג – פוליטיקאים מבטיחים, הציבור מקשיב, והשאלה הנוקבת צפה ועולה: כמה משקל יש למילים שלנו בחיי היומיום, לעומת האפשרות הקלה והזמינה לפזר אמירות ללא כיסוי?

סביב אותה נקודה, הגיעה בימים אלו החלטת מועצת הרבנות הראשית לקבוע את התחייבות החתן בכתובה למקסימום 360 אלף ש"ח. כשהתראיינתי השבוע בתכניתם של עקיבא נוביק ושרון דוידוביץ' ברשת ב', עמדתי על חשיבות ההחלטה: ברגע המיוחד והמרגש של בניית בית בישראל, תחת החופה, אין לאפשר לחתן לזרוק סכומים דמיוניים רק כדי להרשים לרגע את האורחים.

כוונה אמיתית, אחריות ורצינות הן נקודות קריטיות, ובפרט ברגעים המשמעותיים בחיים. הצעד הזה מעמיד את ההתחייבות על קרקע מוצקה, הגיונית וריאלית, כדי שלא יוכל אדם לטעון בדיעבד "לא באמת התכוונתי, זה היה רק סמל בעלמא". כי כשמתחייבים – יש משמעות משפטית ורוחנית עמוקה לאמירה ולחתימה.

רק בשבוע שעבר קראנו בפרשת "כי תצא" את הציווי האלוקי החד והחריף: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ..". תרגום אונקלוס כותב על הפסוק בבריאת האדם 'ויהי האדם לנפש חיה' – "לרוח ממללא" (רוח מדברת).

כוח הדיבור אינו סתם אוויר היוצא מהפה, אלא כלי ייחודי שניתן לנו כבני אדם . הצינור שבו אנו יכולים לברוא עולמות ולחבר בין הפנימיות לבין העולם כולו. וכפי שהעולם נברא בעשרה מאמרות של הבורא, בדיבור אלוקי יציב שאינו משתנה, גם עלינו להתייחס ברצינות לכוח הדיבור שלנו ולהיצמד לאמת.

שאלנו מדוע יום כיפור נפתח דווקא ב"כל נדרי", ומדוע כל חודש אלול סובב סביב התרת נדרים?

התשובה נובעת מיראת קודש ומתוך הבנה עד כמה הפרת הבטחה היא דבר חמור המפרק אמון. דווקא מפני שהדיבור האנושי מחייב ובעל עוצמה אדירה, אנו מבקשים למחול ולהתיר אמירות שנאמרו בשגגה או בלא משים. איננו מקלים ראש במילים – להפך: אנו מנקים את כלי הביטוי הרוחני שלנו כדי לעמוד ביום הדין בעמדה של אמת נקייה.

מתוך ניקוי הדיבור של העבר, נולדת הקבלה לעתיד: לקחת אחריות מלאה על כל מילה שיוצאת מפינו. כשאנו מתייחסים ברצינות למילים שלנו, אנו יכולים לבקש בלב שלם שגם הקב"ה יתייחס ברצינות לתפילות שלנו, לבקשת הסליחה ולרצון הכן לפתוח דף חדש.

זאת ועוד, בימים אלה, כשאנו עומדים מול בורא עולם ומבקשים שנה טובה, אנו מייחלים לקיום הבטחת הגאולה הנצחית של עם ישראל. אך המפתח לכך מתחיל בתוכנו: כשאנו לומדים לשמור על מילתנו – מול המשפחה, מול השותפים, בעסקים ובחיי היומיום – אנו בונים עולם של אמון, יושרה ואמת.

• בְּשַׁבָּת – פָּרָשַׁת כִּי־תָּבוֹא
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 18:51 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:56
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post 'בין כתובה לכל נדרי' appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

רוני היקר הוא אדם שראה עולם, חווה דבר או שניים בחייו, טיפוס שקול ומחושב – כך הכרתי אותו מאז ומעולם. הוא אינו טיפוס של מחוות רגשניות, והרגשנות היא לא התכונה הראשונה שתייחסו לו.

אבל השבוע קרה משהו! השתתפתי איתו באירוע רב רושם של "עלייה לתורה" בר מצווה  לבנו הקטן, מתן לירון שיחי'. בית הכנסת היה מלא במאות אורחים שבאו לשמוח ולשמח. ביקשתי מרוני לשאת דברים, בהתחלה הוא התחמק, אך לאחר שהפצרתי בו, הוא נעמד ונשא דברים על נושא אחד בלבד.

ואז, הוא פנה אל ששת בניו ובתו ומבקש, כמעט מתחנן: "תהיו באחדות. תאהבו אחד את השני. זה מה שישמח אותי, זה הדבר היחיד שבאמת חשוב לי – אל תיתנו לשום דבר להפריד ביניכם!". בעודו מדבר, נדהמתי להבחין בקולו שנסדק והוא נשנק מדמעות – התרגשות עוצמתית כזאת לא ראיתי אצלו מעולם.

המחזה המרגש והמפתיע הזה המחיש לי יסוד עמוק ששמעתי ממורי ורבי הרב גרוסמן, על המנהג הקדום לומר לפני התפילה: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". לכאורה, כהכנה לתפילה היה מתבקש לומר "ואהבת את ה' אלוהיך" – מדוע מדגישים דווקא את מצוות אהבת החבר?

הוא הסביר בשם האדמו"ר מלעלוב זצ"ל , בפשטות ועמקות: אין דבר שמשמח אב יותר מלראות את ילדיו מסתדרים ביניהם, אוהבים ומאוחדים. ולהבדיל, אין דבר שמעציב אותו יותר מההפך מזה.

הקדוש ברוך הוא הוא האבא של כולנו, ולכן לפני שאנו פונים אליו בתפילה ומבקשים ממנו את בקשותינו, אנו מראים לו שאנו אוהבים זה את זה. כשאנחנו מאוחדים בינינו, אנו פותחים את שעריו של אבא שבשמיים.

המסר הזה מקבל משנה תוקף בימים אלו. פרשת השבוע "כי תצא", אותה אנו קוראים בפתיחת חודש אלול, מכילה את מספר המצוות הגבוה ביותר בתורה – 74 מצוות מתוך תרי"ג, שמרביתן עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו: מהשבת אבידה, דרך דאגה לפועל ועד איסור הלנת שכר.

זוהי אינה מקריות; בימים אלו, ימי הרחמים והסליחות, ההכנה האמיתית לבקשת מחילה מאבינו שבשמיים עוברת דרך רגישות, אכפתיות ואהבת ישראל עמוקה.

כמו שלמדנו שאחדות היא ההכנה הנכונה לתפילה, כך היא גם המפתח לכל עבודת חודש אלול. לפני שאנו משכימים לפנות בוקר לסליחות, מתחננים ומבקשים מחילה בין אדם למקום, עלינו לנהוג ראשית באהבה, בשלום, ברחמים ובוותרנות זה כלפי זה – בבית, בקהילה ובחברה.

כשאנחנו מוחלים על כבודנו ופותחים את הלב לאחים שלנו, אנו ראויים יותר לרחמים מאבינו שבשמיים, ומזכים את עצמנו ואת כל בית ישראל בשנה טובה, מבורכת ומאוחדת.

• בְּשַׁבָּת – פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ: כִּי תֵּצֵא
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:00 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:55
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post אהבה לפני סליחה appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

אנחנו נמצאים בפתחו של חודש אלול. החופש הגדול מסתיים, בעוד ימים ספורים, בראשון לספטמבר, יצעדו אלפי תלמידים בינות לקירות הללו. והשאלה האמיתית היא לא רק איך נראים המבנים – אלא באיזו גישה אנחנו נכנסים אליהם.

בפרשת השבוע, פרשת שופטים, התורה מעניקה לנו ציווי מיוחד לגבי בניית המזבח: "מִזְבַּח אֲבָנִים… לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל… אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה".

האיסור להניף ברזל על אבני המזבח מגלם בתוכו מסר חינוכי  , ושלמה המלך החיל אותו על בניית בית המקדש כולו: "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".

בספר "החינוך" מבואר על פי היסוד המובא כבר במכילתא: הברזל מסמל מלחמה, כוח הרס וקיצור ימים. המזבח בפרט ובית המקדש בכלל, לעומת זאת, נועדו להטיל שלום ולהאריך ימים. אין זה ראוי שהכלי שמקצר ומנתץ יונף על מה שמביא חיים וחיבור.

רבן יוחנן בן זכאי מוסיף ודורש: אם על אבנים דוממות, שאינן רואות ואינן שומעות, ציוותה התורה לבנות בדרכי שלום מבלי לפגוע – אדם שעושה  שלום בין איש לרעהו, על אחת כמה וכמה.

בעולם הבנייה הגשמי – כדי שהאבן תתאים לתבנית, מניפים עליה פטיש, חוצבים בה ומסתתים אותה בכוח. אך בעולם החינוך, אנו מאמינים בכלל הפוך: לא שוברים את האבן כדי שתתאים לשבלונה – אלא טורחים ומתאמצים לבנות את המבנה כולו מתוך כבוד לייחודה של כל אבן!

כשאנחנו בונים בית ספר, אנחנו לא מנהלים מפעל עם פס ייצור שבלוני למוצרים אחידים. התלמידים אינם בלוקים זהים בסרט נע. כל ילד שמגיע בשערי המוסד הוא "אבן שלמה" – עולם מלא עם אופי, כישרונות, נשמה וקצב צמיחה ייחודי משלו.

תפקידו של המחנך – ושלנו כהורים וכקהילה – אינו להשתמש ב"כלי ברזל" כוחניים או ב"כללי ברזל" קשיחים כדי לסתת את הילד ולדחוק אותו בכוח לתבנית קבועה. התפקיד שלנו הוא להביט בו בעיניים אוהבות, לזהות את הצורה המקורית והשלמה שלו, לעצב אותו בכבוד ולהציבו במקום המדויק שבו הוא יוכל לזרוח ולפרוח.

הבטון והבלוקים שאנחנו יוצקים בימים אלו בשטח הם רק המעטפת הפיזית. הבניין האמיתי, ה"מקדש" החי שבו יוצקים את מבנה הרוח של הדור הבא, נבנה מהנשמות של התלמידים.

לקראת השנה החדשה – חודש הרחמים והסליחות, נייחל ונקווה שנזכה לבנות בתים ומוסדות בדרכי שלום, לראות בכל תלמיד ותלמידה את השלמות הייחודית הקיימת  בהם  ולזכור תמיד: כשיוצקים יסודות של אמון, כבוד ואהבה – מקבלים בניין שמחזיק מעמד ומאיר לדורות.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:08 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:04
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post לבנות בלי לשבור: השיעור החינוכי מאתר הבנייה  appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.