אנחנו נמצאים בפתחו של חודש אלול. החופש הגדול מסתיים, בעוד ימים ספורים, בראשון לספטמבר, יצעדו אלפי תלמידים בינות לקירות הללו. והשאלה האמיתית היא לא רק איך נראים המבנים – אלא באיזו גישה אנחנו נכנסים אליהם.

בפרשת השבוע, פרשת שופטים, התורה מעניקה לנו ציווי מיוחד לגבי בניית המזבח: "מִזְבַּח אֲבָנִים… לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל… אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה".

האיסור להניף ברזל על אבני המזבח מגלם בתוכו מסר חינוכי  , ושלמה המלך החיל אותו על בניית בית המקדש כולו: "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".

בספר "החינוך" מבואר על פי היסוד המובא כבר במכילתא: הברזל מסמל מלחמה, כוח הרס וקיצור ימים. המזבח בפרט ובית המקדש בכלל, לעומת זאת, נועדו להטיל שלום ולהאריך ימים. אין זה ראוי שהכלי שמקצר ומנתץ יונף על מה שמביא חיים וחיבור.

רבן יוחנן בן זכאי מוסיף ודורש: אם על אבנים דוממות, שאינן רואות ואינן שומעות, ציוותה התורה לבנות בדרכי שלום מבלי לפגוע – אדם שעושה  שלום בין איש לרעהו, על אחת כמה וכמה.

בעולם הבנייה הגשמי – כדי שהאבן תתאים לתבנית, מניפים עליה פטיש, חוצבים בה ומסתתים אותה בכוח. אך בעולם החינוך, אנו מאמינים בכלל הפוך: לא שוברים את האבן כדי שתתאים לשבלונה – אלא טורחים ומתאמצים לבנות את המבנה כולו מתוך כבוד לייחודה של כל אבן!

כשאנחנו בונים בית ספר, אנחנו לא מנהלים מפעל עם פס ייצור שבלוני למוצרים אחידים. התלמידים אינם בלוקים זהים בסרט נע. כל ילד שמגיע בשערי המוסד הוא "אבן שלמה" – עולם מלא עם אופי, כישרונות, נשמה וקצב צמיחה ייחודי משלו.

תפקידו של המחנך – ושלנו כהורים וכקהילה – אינו להשתמש ב"כלי ברזל" כוחניים או ב"כללי ברזל" קשיחים כדי לסתת את הילד ולדחוק אותו בכוח לתבנית קבועה. התפקיד שלנו הוא להביט בו בעיניים אוהבות, לזהות את הצורה המקורית והשלמה שלו, לעצב אותו בכבוד ולהציבו במקום המדויק שבו הוא יוכל לזרוח ולפרוח.

הבטון והבלוקים שאנחנו יוצקים בימים אלו בשטח הם רק המעטפת הפיזית. הבניין האמיתי, ה"מקדש" החי שבו יוצקים את מבנה הרוח של הדור הבא, נבנה מהנשמות של התלמידים.

לקראת השנה החדשה – חודש הרחמים והסליחות, נייחל ונקווה שנזכה לבנות בתים ומוסדות בדרכי שלום, לראות בכל תלמיד ותלמידה את השלמות הייחודית הקיימת  בהם  ולזכור תמיד: כשיוצקים יסודות של אמון, כבוד ואהבה – מקבלים בניין שמחזיק מעמד ומאיר לדורות.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:08 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:04
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post לבנות בלי לשבור: השיעור החינוכי מאתר הבנייה  appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

יש משהו בשבילים, בנקודות הציון ובאנשים של כל מושב ויישוב בארץ , שקורא לעצור ולהקשיב. השבוע התארחנו עם המשפחה במושב אבן ספיר, השוכן בלב הרי ירושלים  – מקום עם נוף בראשית.

כשהכנתי את הפטרת השבת – השלישית מבין שבע הפטרות הנחמה – המילים הפותחות אותה קיבלו  משמעות חיה ומוחשית מול הנוף הנשקף מולנו" עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ – וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים" (ישעיהו נד).  חיבור נפלא בין האבנים לבין אבן הספיר, בנחמה על בניינה של ירושלים.

אבן ספיר נקרא על שמו של הספר  "אבן ספיר" שחיבר השד"ר (שליח דרבנן) הירושלמי, הרב יעקב ספיר זצ"ל על מסעותיו בקהילות ישראל בעולם .

לפני כ 170 שנה, יצא הרב ספיר למסע מופלא שנמשך ארבע וחצי שנים. הוא נדד לתימן, מצרים, הודו ואפילו "הארץ החדשה" אוסטרליה – לא כדי לחפש זהב או תהילה, אלא מתוך געגוע, דאגה והשתוקקות לכל יהודי בפינות הנידחות ביותר בעולם. כשעומדים שם בהר מבינים שאין זו מקריות: ירושלים וההרים סביב לה אינם נבנים רק מאבנים, בטון ומלט , אלא מאותן "אבנים" ו"ספירים" – מאותה דאגה וציפייה לכל יחיד ויחיד מבני ישראל.

את הרוח הזו פגשנו  כשיצאתי  לבית הכנסת היחיד במושב לתפילת מנחה. פגשנו שם את אחד מדמויות ההוד של המושב – הגבאי ר' שמואל ששון, מעולי כורדיסטן וממייסדי המושב. ר' שמואל נושא עמו את תמימות הלב ומאור הפנים של דור המייסדים, ומנהל את בית הכנסת כאבא שמכין את הבית לילדיו.

נכנסנו קצת לפני השקיעה, והנה השגחה פרטית: היינו בדיוק המשלימים למניין . ברגע אחד אתה מרגיש איך בלי להכיר מראש, הנוכחות שלך הופכת לחלק בלתי נפרד מהציבור.

כשביקשו ממני לומר כמה מילים בין מנחה לערבית, הבטתי בקירות. ראיתי שם עשרות תפילות ממוסגרות – "בריך שמיה" ו"למנצח בנגינות" בצורת מנורה ועוד . ספרתי כמעט 50 כאלה, שמספרות סיפור של למעלה מ-70 שנות מסורת ושורשים.

כאן לא מורידים תמונות או סמלים ישנים – מקסימום מוסיפים עוד אחד לצידם. בעיניי, זה בדיוק הסיפור של הציבור המסורתי בישראל: לא פלפולים עמוקים או הגדרות סוציולוגיות, אלא ההרגשה של בית. החיבור הישיר לאבא ולסבא, הרצון לעצור את מרוץ היום ל"אשרי יושבי ביתך", לענות אמן ולהרגיש חלק ממשהו גדול וקדוש.

השבת מברכים את חודש אלול. חודש הרחמים והסליחות כבר ממש מעבר לפינה, בחסידות מקובל ההגדרה שבחודש אלול "המלך בשדה" – הקדוש ברוך הוא יוצא אלינו לשדות, למושבים, "יורד לעם " לחפש אותנו בדיוק כפי שהרב ספיר יצא לחפש את האחים .

בכל יהודי יש ניצוץ של ספיר, פעמים הוא עטוף באבן או בטרדות היום-יום. אבל כשמגיע חודש אלול, הניצוץ הזה מאיר. כשצעדתי חזרה מבית הכנסת באור הדמדומים, הבנתי שהמסע של הרב ספיר והמסע הקטן שלנו השבוע – הם אותו מסע ממש. ירושלים נבנית בספירים, והבניין הזה מתרחש בכל מקום שבו יהודי פותח את הלב ליהודי אחר, כדי להיכנס אל חודש אלול ביחד.

• בשַׁבָּת – פָּרָשַׁת רְאֵה
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:15 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:11
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post אַבְנַיִךְ בַּסַּפִּירִים appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

תביטו בה שוב. מה עובר לכם בראש כשאתם רואים אותה? מה היא מזיזה לכם בפנים, ולאן הלב שלכם לוקח את המפגש הזה?

במקרה — או בעצם, שום דבר אצלנו הוא לא במקרה — האיש בתמונה, שלוחץ את ידו של בנט בצורה ספונטנית ואותנטית, הוא חתני היקר, איצי גוטשטיין, שיצא לשם יחד עם בתי שני כדי להצטרף למאמצי החיפוש אחר הילד.

אני רוצה לשתף  מה התמונה הזאת — וכל היממה המטלטלת הזאת עשתה לי

מי שעוקב אחר הכתיבה שלי בחודש האחרון יודע שכתבתי כמעט ללא הפסקה, ומתוך כאב עמוק, על הקיטוב, על השיח המפלג, על התהום שנפערת, ועל השריפה הפנימית שמפלחת את הלב כשאני רואה מה קורה למשפחה הענקית שלנו — לעם הזה, לאחים ולאחיות שלנו. כתבתי מתוך דאגה אמיתית שאנחנו פשוט מאבדים את החיבור.

והנה, בסוף השבוע הזה, קיבלנו תזכורת עוצמתית.

אותו יום חמישי, יום תשעה באב, יום שבו אנחנו מבכים את החורבן שנולד משנאת חינם — פתאום, אזעקת אמת: ילד קטן נעלם. תוך שעות ספורות, מאות ואלפים עזבו הכל. דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, כוחות ביטחון ואזרחים מכל פינה בארץ — יצאו לשטח בחום הלוהט, למעלה מ-24 שעות רצופות, רק כדי למצוא את יובל.

הייתי בשבת עם זוג חברים קרובים – לא יכולנו להכניס את השבת מרוב מתח וחשש. הלב היה שם. אמרנו אחד לשני: מה עושים? איך נכנסים לשבת ככה?

בשבת שעברה קראנו בהפטרה את המילים המרטיטות של ישעיהו הנביא: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה', וַא-דֹנָי שְׁכֵחָנִי"

עם ישראל מרגיש לפעמים נעזב, מוכה, מפורק. אנחנו מסתכלים מסביב ושואלים: מה עוד מדביק אותנו? מה מחבר בינינו כשכל אחד מושך לכיוון אחר?

ועל זה עונה הקב"ה תשובה מצמררת: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן־בִּטְנָהּ? גַּם־אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ"

ראינו השבוע מה אמא עושה בשביל הילד שלה. שמענו את הזעקה של הורה שלא מוותר על בנו. והקב"ה אומר לנו: כמו שאמא לא יכולה לשכוח את הילד שלה – ככה אני לא שוכח אתכם. כי אתם ילדי!

כשהגיעה הבשורה שהילד נמצא בריא ושלם, ההתרגשות ששטפה את עם ישראל הייתה בלתי נתפסת. כי זה לא היה "ילד של מישהו אחר" – זה היה הילד של כולנו.

אני מסתכל על התמונה הזאת של איצי, בתוך כל ההמולה והחרדה, פוגש ומחבק אדם מציבור אחר, מדרך שונה – ומבין משהו עמוק: אם כואב לנו – זה מפני שאנחנו משפחה. ואם כשיש ילד בסכנה כולנו בערבות הדדית כזאת – אז ממש, אבל ממש, לא אבדה התקווה.

אנחנו חייבים לנצור ולשמור את הרגעים האלה — ולתרגם אותם לחיי היום-יום. לראות אחד את השני דרך הלב, באותה חמלה ובאותה ערבות. כי בסופו של דבר — אחים אנחנו.

• בשַׁבָּת – פָּרָשַׁת עֵקֶב, י״ח בְּאָב תשפ״ו
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:21 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:18
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post 'אחים אנחנו' appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

אבל אם נביט ביושר על השיח הציבורי סביבנו – האם באמת תיקנו את הסיבה שבגללה חרב הבית? שבוע טיפוסי בחדשות וברשתות מציג תמונה מתישה של ציטוטים חלקיים, הקלטות בסתר, הבהרות, גינויים, התנצלויות ומריבות. השיח סוער, מקצין ומפלג.

כשצפיתי במתרחש השבוע, נזכרתי בדברים שאמרתי בכנס היסוד של "מועצת העיתונאים החרדים", בשמו של רבן יוחנן בן זכאי. הוא אמר במשפט קצר את הדילמה המטלטלת של כל אדם, ובפרט מי שמחזיק במיקרופון, בעט, או בכל השפעה כזאת או אחרת "אוֹי לִי אִם אוֹמַר, אוֹי לִי אִם לֹא אוֹמַר".

אוי לי אם אשתוק ולא אשמיע את הביקורת ואת האמת – ואוי לי אם אדבר והדברים שלי ילבו את האש, יזרעו פירוד ויגבירו שנאה. הדילמה הזו אינה שייכת רק לעולם התקשורת. היא מלווה כמעט כל הורה, מחנך ומנהיג, וכל אחד מאיתנו בשיח היומיומי: עד כמה ללכת עד הסוף? מה נכון להגיד וממה עדיף להימנע כדי לא להחריב יותר?

הספיקות הללו מזכירים סיפור דרמטי נוסף עם  רבי יוחנן בן זכאי המובא ב"אגדות החורבן". בשיאו של המצור הרומאי על ירושלים, הוא יצא אל אוהלו של המצביא אספסינוס. המפקד הרומאי התרשם מחכמתו והציע למלא עבורו משאלה אחת. תחשבו על הרגע הזה, כאשר גורל העם כולו מונח על הכף.

רבי יוחנן יכול היה להמר על כל הקופה ולבקש לחוס על ירושלים ולא להחריב את המקדש, אך הוא חשש שבקשה גרנדיוזית כזו תידחה על הסף והוא ישאר בלי כלום. לכן הוא בחר "להתפשר", ללכת בקטן אבל בבטחה, וביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה".

המחיר של ההכרעה הזו היה כבד מנשוא – ירושלים חרבה והעם יצא לגלות מדממת של אלפיים שנה. אך מנגד, בזכות יבנה וחכמיה נשמרו הרוח, התורה והזהות שלנו, והן מאפשרות את תקומתנו מחדש. הדילמה הזו, בין מלחמה על כל הקופה לבין הצלת מה שאפשר, מהדהדת עד היום בכל צומת קבלת החלטות.

מה המסר עבורנו כיום? לא נוכל לתקן את העולם כולו . ניסיון להילחם על "כל הקופה" – כשכל צד בטוח שרק הוא צודק ומנסה להכניע את השני – מסתיים בדרך כלל בחורבן משותף. התיקון האמיתי מתחיל בקטן, בבניית "יבנה" פרטית משלנו.

זה נכון לגבי אנשי התקשורת שנדרשים לבקר ולדווח, אך חייבים לשאול את עצמם בכל רגע האם הדברים בונים או רק מפרקים. זה נכון לגבי מחנכים והורים שצריכים להתמקד בבניית חיבור, בקירוב לבבות ודוגמה אישית. וזה נכון לגבי כולנו.

במקום להשקיע את האנרגיה בלהעביר ביקורת על האחר, בואו ננסה לשמור על החלקה הקטנה שלנו. אם ננצל את נקודת ההשפעה שלנו כדי להרבות בטוב ובאהבת ישראל, נזכה להביא נחמה, ריפוי ושינוי אמיתי לשיח הציבורי ומשם לעם ישראל כולו – יחד שבטי ישראל .

• בשַׁבָּת – פָּרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן (שַׁבַּת נַחֲמוּ)
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:26 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:24
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post לבנות את "יבנה" שלנו appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

הימים הללו מציבים מולנו מראה נוקבת על המציאות שבה אנו חיים. בעולם מקוטב, נדמה לפעמים שהשיח הציבורי הפך לזירת התגוששות שבה המנצח הוא זה שצועק חזק יותר ומוחק את העומד מולו. אולם דווקא מתוך המועקה הזו, זכיתי בשבוע החולף לחוות חוויה שהעניקה לי זווית ראייה אופטימית יותר.

זה קרה בערב יום שני האחרון, בכינוס היסוד ההיסטורי של "מועצת העיתונאים החרדים". על מהות הכנס עוד ארחיב ואשתף  בהמשך בלי נדר, אך הפעם אני רוצה לציין דווקא את המיקום הסימבולי שנבחר: מוזיאון הסובלנות בירושלים.

המוזיאון נוסד על ידי הרב האורתודוקסי מרווין האייר, שזכור לרבים כאשר סיים את נאומו בהשבעת הנשיא טראמפ בפסוק: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי". עצם העובדה שרב הנושא בלבו את חורבן ירושלים מקים את "מוזיאון הסובלנות", היא המפתח להבנת המושג: סובלנות אינה ויתור על זהות, אלא היכולת להחזיק בערכים ברורים ובד בבד להתחשב באחר.

את הסיור במקום הוביל במקצועיות וברגישות ידידי ניסים כהן, מנהל לשכת מנכ"ל המוזיאון יונתן ריס. שיאו של הסיור הוא בתערוכה המטלטלת "מחושך לאור 06:29", המציגה את עומק הרוע הבלתי נתפס של ה-7 באוקטובר דרך עדויות שורדים ותיעודים מצמררים של הצלם זיו קורן. אך התערוכה אינה נעצרת בכאב, היא מתמקדת בעיקר בערבות ההדדית המופלאה שהפגינו אזרחי ישראל ויהודי התפוצות מאז פרוץ המלחמה.

חיבור זה של סובלנות וערבות הדדית עומד גם בבסיס "בית הספר לתרבות המחלוקת" הפועל בקומפלקס. שם מלמדים שמחלוקת אינה 'תקלה' שיש להעלים, אלא מצב אנושי שיש לחיות בתוכו מבלי להפוך את הזירה לשדה קרב.

לתפיסה זו שורשים עמוקים בארון הספרים היהודי. במסכת עירובין מובא שבית שמאי ובית הלל נחלקו שלוש שנים, עד שיצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן". שואל הריטב"א: כיצד ייתכן ששתי דעות הפוכות הן "דברי אלוהים חיים"? והתשובה שהקב"ה הראה למשה רבינו על כל דבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, וקבע שההכרעה מסורה לחכמים. בתורה יש מקום לדעות השונות גם לאלו הנראות כסותרות, ועלינו לדעת ללמוד ולכבד גם את הדעות האחרות.

בימים אלו, בהם אנו מתאבלים על חורבן הבית שנחרב בעוון שנאת חינם, חובה עלינו ללמוד כיצד לנהל מחלוקת. חז"ל מלמדים אותנו בתוספתא במסכת יבמות: "אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל… לא נמנעו לישא נשים אלו מאלו… אלא נהגו באמת ובשלום ביניהן".

הבית לא נחרב בגלל עצם קיומן של מחלוקות, נוקבות ככל שיהיו. הוא נחרב כשלא ידענו לנהל אותן כראוי, כשהשוני בדעות הוביל לביטול הדדי ולשנאה. בית שמאי ובית הלל לימדו אותנו את תרבות המחלוקת, ולא את תרבות ההרס!

התובנה הזו מטילה אחריות עצומה על כתפיהם של אנשי התקשורת בימינו. המקלדת יכולה לשמש כחומר דליק המבעיר פלגנות, אך היא יכולה לשמש גם כמרחב של בירור האמת מתוך כבוד. המשימה שלנו אינה להסכים על הכל, אלא ללמוד מחדש להתווכח מתוך אחריות וערבות הדדית – ובכך להניח את אבן הפינה האמיתית לבניינה של ירושלים.

• בשַׁבָּת – שַׁבַּת פָּרָשַׁת דְּבָרִים (שַׁבַּת חֲזוֹן)
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:29 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:29
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post 'בית ספר ללימוד מחלוקות'  appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

מתחת להזמנה בלטו הלוגואים  של חברת הנדל"ן moussaieff של ידידי שמוליק מוסאיוף, ולוגו "לחומרא" של אחי ורעי עו"ד רוני פאלוך. האחרון הוא איש של מספרים, חוקים והיגיון צרוף. עורך דין ממולח, מחושב, שלא לומר ציני לעיתים, הבוחן הכל במשקפיים ריאליות, כך ש"סיפורי מופתים" הם הדבר האחרון שתצפו למצוא אצלו.

"רוני, מה העניין?" שאלתי בסקרנות.

באותו רגע נסדק השריון המקצועי הקר,  רוני גולל בפניי איך בלב ברוקלין , ניגש אליו לפתע יהודי זר, ושאל: "תגיד, למה בשנה שעברה לא נערכה ההילולה של רבי יצחק גברא?" רוני, שהופתע מעצם השאלה, השיב שזה כנראה עניין תקציבי שלא נמצא לו מקור.

היהודי לא הרפה : "באיזה סכום מדובר?" , רוני שניסה לעכל את הסיטואציה, זרק לחלל האוויר סכום גבוה במיוחד, ונותר בהלם כשאותו אדם ענה לו , מבלי להסס: "יש לך. הכסף עלי". מאותו רגע, מבלי שתכנן, נהפך עו"ד פאלוך לפרויקטור הרשמי של ההילולה…

רבי יצחק גברא , דור 17 לשושלת רבנים מפוארת מתימן, היה מרבני העיר א-סווד.

כשעלה ארצה היה מראשוני המתיישבים בעגור. לפני פטירתו ביקש: "רצוני להיקבר כאן בגבעה מול ביתי, פה אשב כי אוותיה". לאחר פטירתו נקבר שם כבקשתו,  ועל מצבתו נחרט: "המפורסם בניסים בחייו ולאחר מותו".

לאחר שנה וחצי נטשו התושבים התימנים את המושב בשל התקפות פדאיון, ואת מקומם תפסו עולי כורדיסטן שלא ידעו על הציון. מספרים שכשנציגי החוק ניסו להעתיק את הקבר, הטרקטור הראשון עלה באש, השני שבת מפעולה, ופועל שניסה לחפור בידו, נפצע . הקבר נשאר במקומו, מכוסה קוצים, עד שבשנות ה-70 הופיע הצדיק בחלומה של תושבת המקום, ביקש שתנקה את החלקה ובירך אותה בילדים. היא חשפה  את חלקת הקבר וניקתה את האזור , הברכה התקיימה, ובנה הבכור  שנקרא יצחק על שם הצדיק , מתגורר שם ומטפח את המקום עד היום.

באופן אישי, אני פחות טיפוס של קברים והשתטחויות, והסיכוי שאזדמן לאזור בליל ההילולא – ערב יום ראשון, השבוע –  הוא אפסי, שכן רוב האירועים שלי, החופות והשמחות, מתרכזים באזור השרון- ב"חוות רונית" בדרום או ב"כוכב הים" "בשדות ים" שבצפון.

אך ההשגחה מובילה בדיוק לאן שצריך. היומן לאותו ערב היה גדוש דווקא בגזרה המדוברת: עריכת  חופה באולם "דיסטינו" שבשורש, ומיד אחריה חתונה לבנו של ידידי, הגאון הרב גד אטיאס שליט"א, רבה של "מטה יהודה", באזור בית שמש.

ובאמצע, מופתע מעצמי בדחיפתו ועידודו של רוני, מצאתי את עצמי עולה לציון בעגור. המוני בית ישראל גדשו את המקום באלפיהם, ואווירת אחדות וקדושה נשבה באוויר.

אנו קוראים השבוע את פרשת "מטות-מסעי" המפרטת מ"ב מסעות של בני ישראל במדבר. למה להזכיר כל תחנה, גם את אלו שהיו מלאות במרירות ובעיכובים?

התשובה היא שבכל תחנה בחיים חבוי ניצוץ אלוקי. המסע שלנו מורכב מרגעים של שמחה (כמו החופה בשורש) ומקומות של תפילה (כמו הציון בעגור). חיבור בין ה"מטות" – המייצגים יציבות, חוזק והיגיון, לבין ה"מסעי" – המייצגים את התנועה, החיפוש של הנשמה, ושילוב זה הוא הדרך להצלחתנו.

כשעורך דין מחושב כרוני פאלוך הופך לשליח שמפיץ את אור הצדיק, זו ההוכחה שאין יהודי שמנותק מהמסע. איננו יודעים סודות, אך כמאמר המשנה במסכת אבות: "אֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם".

• בשַׁבָּת – פָּרָשַׁת מִטּוֹת-מַסְּעֵי
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:32 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:32
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post 'המסתורין של עגור' appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

בנות צלפחד עמדו בפני צומת דרכים לאחר שאביהן מת. הן היו יכולות לבכות את מר גורן, להתלונן ולרטון על המערכת והדין הקיים, אך הן בחרו בצעד אקטיבי וחיובי. הן העלו טיעון ענייני ומכבד, שבזכותו התחדשה הלכה בתורה, כאשר הקב"ה בעצמו מכריז   "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת – נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה"

רש"י, בפירושו לאירוע שמתרחש מיד לאחר מכן – מניין ישראל הנכנסים לארץ – חושף בפנינו רובד עמוק ומהדהד על ההבדל המהותי שבין הנשים לגברים שבאותו הדור. על הפסוק "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן"    מדגיש רש"י ' "לא היה איש' – איש דווקא, אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים 'נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה', ואילו הנשים אומרות 'תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה'".

מכאן אנו למדים שאילו היו שולחים נשים כמרגלות – לא היו מוציאות את דיבת הארץ רעה (ע"פ  ה'כלי יקר'). בזמן שהגברים נבהלו מחומות ומכשולים וטענו כי הדבר בלתי אפשרי, הנשים הביטו על הארץ במבט של אהבה וחיבור, ראו את הפוטנציאל והעתיד, ודרשו לבנות ולהיבנות בה.

חיבת הארץ איננה מושג מופשט או רעיון תיאורטי; היא נמדדת במעשים, ביצירת חיבורים ובהנחת יתדות בשטח. השבוע, כשאנו מציינים בחדרה את פתיחת תחנת הרכבת "חדרה מזרח", אנו רואים לנגד עינינו את מימוש חזונן של בנות צלפחד בדורנו.

מסילת הברזל הזו איננה רק פרויקט הנדסי של בטון ופלדה, אלא עורק חיים פועם שמחבר בין הערים ומקרב את חדרה כולה אל לב מדינת ישראל. היא מעניקה נחלה, נגישות ואפשרויות שוות לכל תושב ותושבת, ומבטיחה שאף קהילה לא תישאר מנותקת מאחור.

הבשורה ההיסטורית הזו לא נולדה מעצמה. היא דרשה מנהיגות שפועלת מתוך אותה רוח גדולה של "נשים מחבבות את ארץ ישראל". זה המקום להביע הערכה עמוקה לשרת התחבורה, מירי רגב. כאישה העומדת בראש המערכת, השרה מוכיחה פעם אחר פעם שהיא פועלת ברוח חיובית זו. במקום לראות קשיים ומורכבויות ולהירתע מאתגרים תקציביים או בירוקרטיים, היא מביאה איתה אהבה עמוקה לעם ולארץ וראייה חברתית רחבה. בנחישות בלתי מתפשרת היא נלחמת על צדק תחבורתי, מניחה מסילות ומחברת קצוות, מתוך תפיסה שאף תושב ואף שכונה אינם סוג ב'.

בשותפות המבורכת הזו פועל ללא לאות סגן השרה, הרב אורי מקלב, יחד עם עוזרו הנאמן והמסור ר' דוד וורצמן. דלתם תמיד פתוחה, אוזנם קשובה לכל פנייה, והם מהווים את הכתובת בשטח לפתרון כל פלונטר ולטובת הכלל.

כאשר מחברים את עומק המקורות ואת חיבת הארץ – המציאות משתנה לטובה. אנו למדים שלא יושבים ומבכים קשיים, אלא קמים, יוזמים, מניחים מסילות ומחברים את עם ישראל ואת עירנו חדרה, מתוך אחדות, שגשוג ואהבת ישראל .

• בשַׁבָּת – פָּרָשַׁת פִּינְחָס
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:33 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:34
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post הנשים שסללו את הדרך appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

תחת שרביטה של המנהלת חגית אביר, הערב תוקתק להפליא – מההורים הנרגשים בלבוש חגיגי ועד לנוכחות המכובדת של ראש העיר ומנהלת אגף החינוך. אבל עם כל הכבוד להפקה המדויקת,  השיעור של הערב התחיל כשאל הבמה עלה מחנך הכיתה, תא"ל במיל' תלם חזן.

תלם הוא סמח"ט צנחנים לשעבר, מפקד בכיר שעבר דבר או שניים בחייו, ובחר להגיע אלינו, ללב החינוך, כדי לפקד על הדבר החשוב באמת – העתיד של הילדים שלנו.

מאיש כזה אתה מצפה באופן טבעי לנאום סמכותי ומובנה, אולי בסגנון צבאי מוכר. אבל אז קרה משהו שהרעיד לכולנו את הלב: תלם נעמד מול התלמידים ונשנק מבכי. במשך דקות ארוכות הדמעות מילאו את עיניו. כשדיבר על ואל תלמידיו, הוא נראה כמו האבא הכי מאושר בעולם.

מולו ישבה רעייתו אפרת, ואי אפשר היה לפספס בחוש את האנרגיה שהיא מעבירה לו, כשהוא אומר להם: "הבית שלי – הוא הבית שלכם!", רגע אחרי שכל הכיתה התארחה אצלם לשבת שלמה.

כשעליתי לדבר אחריו, הרגשתי שכל מילה רק תגרע. רציתי רק לנצור את הרגע האנושי והאותנטי הזה, שמיליון מילים לא יצליחו לתאר. כי ברגע אחד של דמעות התמצתה כל תורת החינוך: אנושיות, דוגמה אישית, אבהות ומסירות!

החיבור לפרשת השבוע, פרשת בלק, הוא מופלא. קורות ימי עולם מספרים על שני בתי ספר עתיקים שמעמידים תלמידים דורות רבים. בין שני בתי מדרש אלה קיימת תחרות, שכן ברוחם ואופיים הם שונים בתכלית השינוי. יוצאי המקום האחד מכונים "תלמידיו של אברהם אבינו", ובוגרי השני – "תלמידיו של בלעם הרשע".

המשנה במסכת אבות מחדדת:

"עַין טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע".

שימו לב שהמשנה מדגישה דווקא את התלמידים. כשהם על הבמה, לבושים חולצות לבנות, כל מסיימי י"ב בארץ נראים בערך אותו דבר. אבל ההבדל האמיתי מתחיל למחרת, והוא נעוץ בשאלה: מה וממי הם למדו?

בלעם מייצג את תרבות ה"אני ואפסי עוד" – עין רעה (קנאה), רוח גבוהה (אגו) ונפש רחבה (רדיפה אחרי חומריות ומעמד). העולם בחוץ יציע לבוגרים המון פיתויים לצעוד במסלול הזה.

אבל מי שזכה למחנך כמו תלם, שפותח בפניהם את הלב והבית, מקבל צידה לדרך מאברהם אבינו: עין טובה לראות את החבר, רוח נמוכה של ענווה והקשבה, ונפש שפלה שמחפשת משמעות ולא רק מעמד.

אומנם הבוגרים שלנו מסיימים עכשיו כיתה י"ב, אבל אף אחד מהם לא באמת עוזב. קשר כזה, שנבנה בדמעות של התרגשות ובלב פתוח, הוא חוזה לכל החיים. מורה כזה מלווה אותם לתוך הטירונות, מתחת לחופה ובצמתי החיים השונים.

לבוגרים ולבוגרות היקרים שלנו: צאו אל העולם, תכבשו פסגות, אבל לעולם אל תשכחו את המצפן שקיבלתם. תבחרו בכל יום בעין הטובה, במשקפיים הטובים שקיבלתם, ותזכרו תמיד – הבית שלנו נשאר הבית שלכם.

• בשַׁבָּת – פָּרָשַׁת בָּלָק
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:33 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:34
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  

The post 'מתלמידיו של תלם'  appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

בעודי עומד שם, מול חבר'ה צעירים ונמרצים שמתכוננים לצאת למסלול, מצאתי את עצמי מהרהר במטאפורה המופלאה של רכיבת האופניים לחיינו. חוק הפיזיקה פשוט: באופניים, אם אתה לא בתנועה – אתה נופל. התנועה היא זו שמחזיקה אותך יציב, היא זו שמאפשרת את שיווי המשקל.

פרשת השבוע, חוקת. פותחת בדיני פרה אדומה ובהלכות הטומאה החמורה ביותר – טומאת מת, המכונה בלשון חז"ל "אבי אבות הטומאה". ישנם רבדים ועומקים אינסופיים למצוות הללו, ניגע בנקודה מסוימת: מהו בעצם מוות? מוות הוא היעדר תנועה מוחלט. גוף סטטי, קפוא, שחדל מלנוע.

התורה מלמדת אותנו כאן שהתחתית, הסוף והטומאה הגדולה ביותר נמצאת בקיפאון והעמידה במקום. ההיפך המוחלט מזה הם החיים – התנועה וההתקדמות. כל עוד רוח ונשמה באפו של אדם, הוא חייב להיות בתנועה מתמדת – הן גשמית והן רוחנית.

הגר"א מוילנא בביאורו לספר משלי (טו,כד) מלמד אותנו את היסוד המופלא, 'אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה', האדם צריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה, ירד מטה מטה חס ושלום, כי בלתי אפשרי שיעמוד בדרגה חדא!

האדם אינו יכול לתת לעצמו לעמוד במקום אף פעם, אלא להתקדם ולעלות למעלה, כי עמידה על המקום גורמת בהכרח נסיגה אחורנית ונפילה. כמו חוק הפיזיקה שראינו באופניים, אם אתה לא מתקדם, אתה נופל…

האדם לא נברא כדי לעמוד על איזו "פסגה" קבועה, אלא דווקא כדי לטפס למעלה. השאיפה הפנימית שלנו צריכה להיות יומיומית: בכל בוקר מחדש לשאול את עצמנו איך אנחנו הופכים היום לקצת יותר טובים מאתמול.

התקדמות רוחנית אינה חייבת להתבטא במהפכות ענק; היא נמדדת בצעד קטן נוסף, בעוד חסד, בעוד לימוד, בעוד תיקון של מידה או במילה טובה לזולת. העיקר הוא לא לעצור, אלא להתקדם!

כשמביטים סביב, מבינים שזהו קוד של הבריאה. התנועה היא שמחזיקה את העולם במקומו. הגלקסיות, הכוכבים, כדור הארץ המסתובב סביב צירו, ואפילו האטומים הקטנים ביותר – הכל נמצא בתנועה מתמדת.

אם הכל יפסיק לרגע אחד ויעמוד מלכת, היקום כולו יקרוס. זה כמו לוליין שהולך על חבל דק, או רוכב אופניים במסלול אקסטרים על קיר אנכי – הסכנה הגדולה ביותר עבורם היא העצירה. התנועה מבטאת את החיות.

האירוע השבוע באקו-פארק תפס אותי גם בפן המעשי הפשוט של התנועה. כשראיתי את הרוכבים הצעירים מדוושים, תפסתי את עצמי וחשבתי: הנה הזדמנות גם עבורי להתעורר לתנועה, לא רק ברוח אלא גם בחומר.

אנחנו חיים בעידן שבו המסכים והמחשבים שואבים אותנו לשעות ארוכות של ישיבה וקיפאון פיזי. חשבתי לקחת מהאירוע הזה כוח לעשות שינוי קטן בעצמי – לנוע יותר בגוף, לקום, להפחית שעות מסך, ולהכניס עוד תנועה וחיות לשגרה היומיומית.

בתקווה  שנזכה תמיד לדווש קדימה, בכל יום לפחות במשהו , לא לעצור, אלא להיות בתנועה מתמדת של עשייה  וצמיחה.

• בשַׁבָּת – פָּרָשַׁת חֻקַּת
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:32 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:33
• שבת מבורכת לכל עם ישראל
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post 'זזים קדימה: סוד החיות של היקום' appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.

בצר לה, היא מוכרת את השדה וקונה שתי כבשים כדי להתפרנס מהצמר, אך אז מגיע אהרון הכהן ולוקח את ראשית הגז ואת הבכורות. האלמנה בוכה, בנותיה זועקות, ואין מושיע.

בסיפור קורע הלב הזה, שמופיע במדרש, השתמש קורח בפרשתנו השבוע. הוא אסף את העם, ובעיניים דומעות תיאר להם מציאות אכזרית שבה משה ואהרון עושקים את החלשים  במסווה של דת ומצוות.

אך פגם אחד היה בכל הסיפור המרתק הזה: הוא מעולם לא קרה. לא הייתה אלמנה, לא היו כבשים, ולא היה שדה.

קורח היה אשף של "פייק ניוז" – מניפולציה תודעתית. הוא לקח את אחד הכוחות המופלאים ביותר שנתן הקב"ה באדם – כוח הדמיון – והשתמש בו כדי להנדס מציאות מדומה של עוול, כדי לעורר קנאה, כעס ומחלוקת.

הוא השתמש בדמיון כדי לצמצם את האמת, עד שהאדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת עדתו – עונש סימבולי לאדם שמנצל לרעה את כוחות הבריאה, טובע באשליות של עצמו ומנותק מהמציאות.

השבוע, זכינו לעסוק בבית הספר היסודי "מדעים ויהדות" בפרויקט חלוצי ומרגש: הקמת מעבדת דמיון טכנולוגית חדשנית, עליה אנו עמלים בימים אלו, ועתידה לשרת את כלל תושבי העיר והאזור.

במילה אחת, מדובר בחדר פלאות המבוסס על טכנולוגיה אימרסיבית (חווייתית ואינטראקטיבית). במרחב הזה, הגבולות הפיזיים נעלמים. המורה והתלמיד צוללים יחד אל תוך החומר הנלמד; התלמידים יכולים להרגיש פיזית שהם עומדים בלב סופת שלג, בגשם שוטף, או על פני מאדים.

אנו עמלים כעת שמעבר לראייה ולשמע, גם חוש המישוש יהיה שותף לחוויה. המעבדה הזו תהווה פריצת דרך עצומה עבור תלמידי החינוך המיוחד, ילדים על הרצף האוטיסטי, ואף ככלי טיפולי להלומי קרב.

חכמי המחשבה היהודית מסבירים שכוח הדמיון הוא המרחב שבו השכל והנשמה שלנו כמו מקבלים כנפיים. כל המצאה אנושית, כל פריצת דרך מדעית – נולדו קודם כל בדמיון.

הדמיון מאפשר לנו לראות את הבלתי נראה, לפתור בעיות מורכבות ולתקן את המציאות. כל זה מותנה בכך שהוא מונחה על ידי ערכים ואמת, אז הדמיון הופך לכלי של התקדמות ערכית חיובית !

ניתן לומר ש"מעבדת הדמיון" המוקמת בימים אלו  היא תיקון מסוים לחטאו של קורח. קורח לקח את הדמיון כדי להפריד, לייצר אגו וקנאה באמצעות מצגי שווא. לעומת זאת, מעבדת הדמיון שלנו לוקחת את הטכנולוגיה כדי לחבר: בין מורה לתלמיד, לחבר את האדם לטבע, לעורר אמפתיה לחלש ולרפא פצעים. אנו לא משתמשים בדמיון כדי לברוח מהמציאות, אלא כדי להעמיק בה, לחקור אותה ולשפר אותה.

כמו כל כוח אדיר שיש בעולם, גם הטכנולוגיה והדמיון הם כלים ניטרליים. האחריות כיצד לפעול בהם היא שלנו ועל אחריותנו בלבד. יהי רצון שנזכה תמיד להשתמש בהם כדי לבנות, לקדם ולחבר, ומתוך כך נזכה לעשייה שמחה ומבורכת.

• שַׁבָּת פָּרָשַׁת קֹרַח
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:29 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:31
• חודש טוב ושבת מבורכת
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 

The post 'בין מציאות רבודה לדמיון כוזב' appeared first on הרב בן-ציון (בנצי) נורדמן.