תמיד החשבתי את עצמי כאדם נוח. כזה שלא מחפש מלחמות, לא מרבה לפגוע, ואם כבר חלילה קרה משהו – אני בדרך כלל יודע מול מי קלקלתי ואיפה אני צריך לתקן. ההלכה ברורה: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו".
במשך שנים, אני מודה, פוסט ה"סליחה" השנתי היה קצת כמו לסמן 'וי'. כולם מבקשים, כולם מוחלים, וממשיכים הלאה. אבל בשנים האחרונות – ובמיוחד בשנה האחרונה – הבנתי משהו עמוק הרבה יותר: רוב המעידות שלנו מול אנשים, קורות בלי שום כוונה.
פעמים מבלי שנשים לב שזה בכלל קרה. זה התלמיד בסוף הכיתה שחיכה למילה טובה – ופספסתי. זה המתפלל החדש בבית הכנסת שנעמד במבוכה, ולא מצא מי שיושיב אותו. זה המלצר באירוע שהעברתי מבט מעליו כאילו הוא שקוף.
אלו עשרות השיחות והודעות שלא הספקתי לחזור אליהן במרוץ של היום-יום – ובצד השני היה מישהו שחיכה….זה הטור שכתבתי ושכחתי להזכיר מישהו, או שהזכרתי – אבל לא במידת הכבוד שמגיעה לו…
רק בשבוע שעבר, בחופה שערכתי, זרקתי בדיחה קלילה באוויר. מבחינתי זה היה הומור טוב להרמת המורל. אבל כבדרך אגב, משיחה של מנהלת הלשכה שלי עם אחד מבני המשפחה, גיליתי שמישהו נפגע ממנה ישירות. הלב שלי נפל. לא היה שם צל של כוונה רעה – אבל הפגיעה הייתה אמיתית לגמרי…
אנחנו חיים בקצב מטורף. רצים בין משימות, אירועים, שיחות ומילים. ובתוך הרשת המהירה והפתוחה הזו, הפספוסים הקטנים שלנו הופכים לשקטים – וכואבים.
אז השנה, ה"סליחה" הזו היא לא עוד סימון 'וי' שגרתי. היא לא טקסט מעוצב שנשלח בבת אחת בתפוצה רחבה. היא מגיעה ממש מהלב: אם פספסתי אתכם, אם לא חזרתי, אם אמרתי משהו שלא במקום, אם השארתי אתכם מאחור בלי להתכוון – אנא, מחלו לי🙏
זְמַנֵּי כְּנִיסַת וִיצִיאַת צוֹם יוֹם כִּפּוּר
- כְּנִיסַת הַצּוֹם: 18:21
- יְצִיאַת הַצּוֹם: 19:15
- גמר חתימה טובה לכל עם ישראל יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
