בתחילת השבוע מצאתי את עצמי בסיטואציה שנדמית כמעט בלתי אפשרית, מעין דילוג פתאומי בין עולמות. בתוך ימי ה"שבע ברכות" המרגשים של בתי היקרה שני, הרגשתי צורך עז "לגנוב" רגע של משהו אחר.
הקוראים הוותיקים בוודאי זוכרים את טיולי "ביטול האני" – מסעות עם קבוצת חברים שהם תמצית החברה הישראלית: מאלוף בדימוס ועד נהג אוטובוס, ממנכ"ל עמותה ורואה חשבון ועד איש שוק ההון, טבח ועורך דין. פסיפס אנושי שהמכנה המשותף שלו הוא אהבת ישראל ללא תנאי והרצון הבלתי פוסק להתקדם, לא לעמוד במקום.
החברים יצאו לדרך, ואני הרגשתי שאני חייב להיות שם איתם, ולו לכמה שעות. נסעתי דרומה אל הערבה התיכונה, מאה קילומטרים צפונית לאילת. פחות מ-12 שעות במדבר, אבל כאלו שמרכזות בתוכן תובנות של חיים שלמים.
יש משהו במדבר שמנקה את הנפש. התעוררתי לזריחה בשולי מושב צופר, מול נוף קסום שבו השקט הוא הצליל העוצמתי ביותר. שם, במקום שבו שאון היומיום נדם, עם הפינג'אן והקפה השחור של הבוקר, מול שיטפונות פתאומיים ששטפו את הערוצים בשיפולי שלוחת עומר, התבוננתי שוב בסוד הקיום שלנו.
שעות ספורות לאחר מכן, ה"גלגל הסתובב": מהחול והסלעים מצאתי את עצמי בשקיעה, במלון "גורדוניה" החדש בזכרון יעקב (תודה לידידי הבעלים עודד תורג'מן על האירוח הלבבי), חנוט בחליפה וחוגג את סעודת השבע ברכות האחרונה של הזוג הצעיר.
הניגודיות הזו – בין הפשטות המדברית לקצב האורבני, בין אבק הדרכים לשמחה החגיגית – אינה רק עניין של גאוגרפיה. היא שזורה בפרשת השבוע "ויחי", החותמת את ספר בראשית.
התבוננו בתנודתיות הדרמטית בסיפורי האבות: יוסף עובר ברגע מהייותו הבן המועדף לבור עמוק, משם לכלא, ובבת אחת הופך למשנה למלך מצרים. יעקב אבינו, שמתאבל שנים " כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה…" זוכה בסוף ימיו לרגעי נחת בראותו את כל בניו מאוחדים סביב מיטתו כמשפחה אחת איתנה.
החיים אינם קו ישר : הם רצף של דילוגים. אנחנו נעים במעברים חדים בין קודש לחול, בין רגעי שיא לאתגרי עומק. פרשת ויחי נחתמת בקריאה המרעידה את קירות בית הכנסת "חזק חזק ונתחזק" נשאלת השאלה: מדוע עלינו להתחזק דווקא בסיום? למה לא לנוח? הרי הגענו ליעד!
התשובה טמונה באותה תמונה של חבר המדלג מעל ערוץ נחל במדבר: האתגר האמיתי הוא לא לעמוד בשיא, אלא לדעת לעבור נכון בין הגדות. השיטפון שראיתי השבוע מגיע פתאום, בעוצמה אדירה, וכדי שהוא יהיה לברכה ולא להרס, הוא חייב אפיק יציב לזרום בו.
בחיים שלנו, ה"אפיקים" הם היכולת לשמור על עמוד שדרה ערכי ועל זהות יהודית איתנה – גם במדבר וגם במלון פאר, גם בבור וגם בארמון. זהו ה"חזק" האמיתי: הכוח לדלג בין ערוצי החיים מבלי לאבד את שיווי המשקל.
אנו נפרדים מספר בראשית, ובשבוע הבא נצנח אל תוך השעבוד והקושי של ספר שמות. המעבר הזה עלול לטלטל, אך היהודי צועק: "חזק!". אל תפחדו מהתנודתיות, אל תיבהלו מהדילוגים. לכל אחד מאיתנו המגרש שלו והניסיונות שלו. אם נשכיל לקחת את ה"חזק" האישי ולהפוך אותו ל"ונתחזק" קולקטיבי – נוכל לכל שיטפון ולכל גלות.
שנזכה ללמוד מאבותינו לבנות אפיקים איתנים שיעמדו בכל שיטפונות ואתגרי החיים, שנזכור שגם אחרי שקיעה בזיכרון או במצרים – תמיד מחכה זריחה חדשה. שבת שלום, חזק חזק ונתחזק!
- בשַׁבָּת פָּרָשַׁת וַיְחִי
- הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:16 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:27
- שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל ✡️
- יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
הרב בן ציון נורדמן
