אני משתדל לא לכתוב טורים על אנשים ספציפיים, מצד אחד אינני רוצה לפגוע חלילה, ומצד שני לא להפריז מידי בשבחים. הפעם אחרוג ממנהגי.
ביום שישי האחרון הלכתי לנחם את ידידי חה"כ הרב אורי מקלב סגן שר התחבורה וראש הרשות לפיתוח כלכלי ־ חברתי, שישב שבעה על פטירת אביו רבי מרדכי מקלב זצ"ל, היה זה כמעט הרגע האחרון לניחום האבלים
מי שהזכיר לי בסערת ימי הבחירות לגשת לנחם היה ידידי מר משה כחלון שר האוצר לשעבר, שגם הפליג בשבחו של ר' אורי והוסיף את המשפט המפורסם: "אם כל החרדים היו כמוהו, אז…."
את המשפט הזה שמעתי כבר אין ספור פעמים, אלא שאצל ר' אורי מדובר באמת באחד משליחי הציבור המסורים ביותר, בכל קנה מידה. בחבר כנסת מהחרוצים והיעילים ביותר, מושב אחר מושב הוא מחזיק בשיא של נוכחות, שנה אחר שנה, הוא ממוקם במקום הראשון כאשר אחריו בפער ניכר יתר חברי הכנסת. הרב מקלב קיבל את אות אביר איכות השלטון מהוועדה הציבורית בראשות השופטת דליה דורנר והשופטת מרים נאור שבחרו בו פה אחד בשל עבודתו נקיית הכפים וישרת הדרך לאורך עשור של פעילות פרלמנטרית.
האמת היא שלכל זה לא צריך ראיות, זו מציאות בשטח, כשפוגשים את הרב מקלב בכל ענין התחושה היא שזאת לשכה ניידת… כל פניה מטופלת, בלי פספוסים' אך לא בזה באתי לעסוק . זה לא טור של ביוגרפיה… אני רוצה להגיע לנקודה שתפסה אותי והרשימה אותי הפעם יותר מתמיד. החיוך והשמחה שעל פניו!
כמעט בכל מצב תראו אותו מחייך, מסביר פנים, 'חכמת אדם תאיר פניו', ובכל אופן עדיין הופתעתי, לא דמיינתי אותו כך בשבעה, כשנכנסתי ראיתי אותו עם חיוך עדין, עונה ומתייחס להמוני המנחמים, נוכחתי לראות כי גם כשלפעמים נדרש מבע רציני וחמור סבר, עדיין ניתן להבחין מעבר ומבעד לזה בחיוך… עד כי ניתן לומר שזהו סימן ההיכר שלו!
ואני שואל את עצמי, היתכן?! אדם שמקשיב ושומע כל כך הרבה צרות, בעיות וקשיים של אחרים, איך נשארים עם חיוך תמידי שנסוך על הפנים?
'משנכנס אדר מרבים בשמחה', נשאלת השאלה, היכן הוא הכפתור עליו ניתן ללחוץ כדי להגיע אל אותה שמחה שנדרשת בחודש אדר? איך מתחילים לשמוח ולחייך?
כעת, שלהי חורף של מלחמה קשה ובשורות פחות טובות שמגיעות בלי הפסקה ,הנפשות עייפות ומצוננות קמעא… עטופות בדאגות היומיום, עוסקות בשאלות המחר, והאדם מייחל לעבור את הימים הבאים בשלום. אז מאיפה "מייבאים" את השמחה?
נזכרתי ברעיון שהתחדד לי לפני שנה בדיוק. תיארתי את טקס בחירת יקירי העיר בחדרה, וציינתי את המכנה המשותף בין חתני הפרס, והייתה זו השמחה שראיתי על פניהם. אחד המרצים בשעתו סיים את נאומו בפרפרת נאה: "שליח" – בגימטרייה "שמח"! לאמר, מי שרואה את חייו כשליחות, זוכה להגיע לשמחה! הרעיון מאוד מצא חן בעיני, ומאז אני "משווק" אותו בהזדמנויות שונות.
ואכן, זו גם הפרשנות שלי כעת… השמחה של שליח ציבור נובעת מתחושת השליחות ויישומה הלכה למעשה. הנתינה והתמסרות עבור הזולת, לא רק שהיא אינה מעציבה, אלא ממלאת שמחה!
אציין נקודה נוספת שחשובה לנו בשביל להרבות בשמחה, להקיף את עצמנו באנשים טובים וחיוביים. כשאדם נמצא בחברה טובה, הוא אכן יכול להיות שמח. במקרה של הרב מקלב זו ממש המציאות… עם אנשי לשכה ועוזרים מסורים עם אנרגיה חיובית, כדוגמת ראש הלשכה ידידי ר' דוד וורצמן, הדובר המסור ר' יהודה מנדלוביץ, וכל צוות הלשכה החדורים מוטיבציה ושליחות, ומשרים אווירה של נתינה ועשיה שמביאים שמחה.
ומכאן טיפ ועצה טובה לכל הנבחרים החדשים, ובראשם ראשי הערים, הקיפו את עצמכם באנשים עם אנרגיה חיובית שעסוקים בעשיה בבניה ובפיתוח, ולא להיפך … כך תהיו אתם יותר שמחים, וכך גם כולם ישמחו בכם!
- בשַׁבַּת פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל
- הַדְלָקַת נֵרוֹת: 17:13 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:20
- שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְעַם יִשְׂרָאֵל ✡️
- חֹדֶשׁ אֲדָר שָׂמֵחַ וּמְבֹרָךְ
- "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" ביחד ננצח
