טור לזכרו של איש החזון והמעש אברהם עמרם ז"ל
א.
השבוע נפרדה העיר חדרה מאחד מטובי בניה ובוניה ,אברהם עמרם , שנפטר בפתאומיות למגינת לב אוהביו, ידידיו ומכריו. הרבה עסקו השבוע בדמותו ובמורשת שהותיר אחריו, כמו גם על משפחתו המפוארת שממשיכה את דרכו, אך ברצוני לעסוק בפן אחר באישיותו, אולי משהו המסמל יותר מכל את דמותו .
אברהם עמרם מזכיר לי במידה מסוימת את אברהם העברי, אבי האומה, שנתנסה בחייו עשרה ניסיונות ועמד בהם בגבורה פלאית. מי שמכיר את סיפור חייו של אברהם עמרם, יודע כי סיפור חייו שזור בניסיונות וקשיים שלא כל אדם מן היישוב היה עומד בהם וצולח אותם.
די אם נזכיר את סיפור נפילתו בשבי הסורי, הסיפור שהסעיר מדינה שלימה בסוף שנות השבעים. אברהם עמרם נפל בשבי באפריל 1978, לאחר היתקלות עם חוליית מחבלים בלבנון. הוא היה חייל מילואים שעבר מחסום צה"לי עם חמישה חיילים נוספים ומצא את עצמו מול המחבלים. ארבעה מחבריו נהרגו, אחד הצליח להימלט. עמרם נתפס בשבי, ובמשך 340 יום הוחזק אצל אנשיו של אחמד ג'יבריל, מנהיג החזית העממית לשחרור פלשתין, במפקדה הכללית בסוריה. במשך כמעט שנה שהה בשבי הסורי, ועל ה"חוויות" משם הוא מספר בספרו "מהישיבה בשבי לישיבה עם ציפורים".
אני זוכר שבכל פגישותיי, הייתה ניצבת למולי תמונתו בשבי הסורי, כשמדינה שלימה חרדה לגורלו. ותמיד שאלתי את עצמי איך יכול בן אדם לחזור מהשבי, מרוסק פיזית ומרוסק נפשית, ולהקים אימפריה כזו? אחת מחברות הבניה הגדולות ביותר בארץ עם מאות עובדים ומאות כלי עבודה, והתמחות ברמה הגבוהה ביותר. איך יכול אדם במצבו להישאב למעשי חסד וגבורה עילאיים?
על אברהם אבינו נאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". כל הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו, היו למען מטרה אחת. למען שושלת הדורות.
במהלך השבוע הזה, כולם שיבחו את אברהם עמרם על אישיותו, אך בנימה אישית בל נשכח את השושלת שהותיר אחריו, את ילדיו המקסימים יורם, אלון וטלי הממשיכים את דרכו. גם ברמה העסקית. אבל ביתר שאת במעשי החסד הנאצלים, בתמיכה בכל אחד ואחד, בעזרה האישית לכל נצרך. זו הצוואה של אברהם אבינו, ומעשה אבות סימן לבנים גם הצוואה שלאברהם עמרם .
מבט אחר אל חייו, ראינו דווקא ביום פטירתו, כאשר כשעה קודם הלוויה, נראתה תהלוכה מרשימה של עשרות משאיות ברחבי העיר חדרה. ומדוע? ביררתי את העניין וגיליתי דבר מדהים, שאולי יכול ללמד אותו דבר או שניים על אישיותו.
למרות שאברהם נפטר בפתאומיות, זמן רב קודם פטירתו הוא ניגש לנהג נהג שעבד אצלו, וביקש ממנו שכאשר ימות, יבוא ללוותו עם המשאית בדרכו האחרונה. והדבר היה לפלא. אברהם היה ידוע כאיש צנוע ונחבא אל הכלים, ומה פתאום הוא מבקש בקשה גרנדיוזית שכזו, שיבואו ללוותו עם הכלים הכבדים. כמדומני שהוא בא ללמד כאן את כולם לקח חשוב ועצום. הכל הבל הבלים. כל מה שאדם צובר בעולם החומרי, לא הולך יחד עמו. הנה, ראו משאיות, מנופים כלי עבודה, ומה אני לוקח עמי לקבר? מאומה. המשאיות ילוו אותי עד הקבר. אבל לא מעבר לזה. כי מה שמלווה את האדם לאחר פטירתו, אלה המעשים הטובים שעשה.
מספרים על יהודי עשיר מאוד, בעל ממון רב, כסף וזהב, שלפני פטירתו קרה לבניו וביקש מהם בקשה אחרונה שייקברו אותו עם גרביים. הבנים לא הבינו את הבקשה אבל הוא הכריח אותם להבטיח לו שכך יעשו. אחרי שנפטר באו הבנים לחברא קדישא וביקשו מהם שיקיימו את צוואת אביהם, הלכו לשאול רבנים והרבנים פסקו שאפילו שזה בקשתו האחרונה של הנפטר ו"מצווה לקיים דברי המת", אך הבקשה המוזרה הזו אינה לפי הלכה, אז אסור לקיים את הבקשה ויש לקבור אותו רק עם התכריכים.
אחרי הלוויה חזרו הבנים לביתם ופתחו את הצוואה, שם רשם להם האב כך: "מכל הכסף הזהב והנכסים שהיו ברשותי, אפילו גרביים לא יכולתי לקחת עמי לקבר… מה כן לקחתי עמי? רק מצוות ומעשים טובים שעשיתי, שאלה ילווני לנצח נצחים, כי מה שמלווה את האדם, אלו הם מעשיו הטובים שנחקקו בנפשו ובאישיותו…"
ב.
פרשת השבוע, "וישלח" עוסקת בנושא של היערכות. היערכות לקראת מאבק. הצלחתו של מאבק, ולא משנה באיזה תחום, נעוץ במחשבה ובתכנון שהוקדש קודם לכן. במהלך הקרב קשה מאוד לשנות אסטרטגיה. כל פעולה חייבת להיות מתוכננת מראש. על כל תכנית א' חייבת לבוא תכנית ב'.
בפרשת השבוע מסופר על הפגישה הגורלית שהתקיימה בין יעקב לעשיו. הטינה של עשיו ליעקב הייתה כה גדולה, ועשיו מתקרב לקראת יעקב עם 400 איש. ליעקב לא נותרה ברירה אלא להתכונן למאבק. המדרש מספר שכאשר נודע ליעקב אבינו על העימות המתקרב עם אחיו עשיו, הוא הכין לו כמה אפשרויות לדרך שבה יתנהל העימות: דורון, תפילה ומלחמה.
כידוע "מעשה אבות סימן לבנים". יעקב במעשיו הדריך וכיוון אותנו כיצד עלינו לנהוג טרם כניסתנו לקרב. הדבר שאותו אנו צריכים לשים כל העת מול העיניים, זה כיצד אנו יכולים להימנע מהמלחמה. למדים אנו, שכל מעשה ומעשה שאנו עושים, עלינו לעשותו תוך תכנון ומחשבה. לא להיות פזיזים בהתנהגותנו, לומר מילים או לכתוב ואחר כך להתחרט עליהם. לזכור שיש גם מחר במובן הכי פשוט של המילה.
