תארו את הסיטואציה הבאה: אדם עונד שעון חכם המנטר את קצב ליבו. במהלך ריצת בוקר, השעון מתריע על דופק גבוה. הוא נתקף חרדה, טס לחדר המיון, ומגלה שכל המדדים תקינים והדופק היה גבוה בגלל… המאמץ של הריצה., כשהוא מבין שלא נשקפה לו כל סכנה, הוא תובע את חברת השעונים על "עוגמת הנפש" והבהלה שנגרמה לו מההתראה.
נשמע לכם כמו בדיחה? ממש לא. לאחרונה אנו עדים לגל תביעות נגד ענקיות הטכנולוגיה, בטענה שאלגוריתמים, חיישנים ומדדים דיגיטליים גרמו למשתמשים לחרדה, להחלטות שגויות או לנזקים אישיים. המגמה ברורה: ניסיון להחליף את האחריות האנושית ב"חיישן הדיגיטלי" – ולהאשים את המכשיר בכל מה שמשתבש.
זה לא התחיל מהיום. שיא התרבות הזו התנקז לכינוי הציני "פרס סטלה", על שמה של סטלה ליבק ששפכה על עצמה קפה במקדונלד'ס ותבעה מיליונים בטענה שהקפה היה "חם מדי". בעקבותיה נוסד "פרס" שנתי לתביעות האבסורדיות ביותר: מהגנב שננעל במוסך אליו פרץ ותבע את בעליו על "מועקה נפשית", ועד לנהג שהפעיל בקרת שיוט ברכב, עזב את ההגה כדי להכין קפה – מיד לאחר התאונה המתבקשת, מיהר לתבוע את היצרן, בטענה: שבספר ההוראות לא נכתב שאסור לעזוב את כיסא הנהג. אגב, מאז האזהרות כבר כתובות בבירור …
אנחנו מחייכים למשמע התביעות הללו, אך האמת מטרידה: נראה שמשהו בבסיס המוסרי שלנו השתבש. בעולם שבו השעון אשם בדופק והיצרן אשם בחוסר הזהירות של הנהג, המושג "אחריות אישית" הולך ונעלם. כשמוסיפים למשוואה את מהפכת ה-AI, שבה נדמה שהשליטה עוברת לישות דיגיטלית חיצונית, מתקבלת תמונה עגומה: עולם שבו האדם הופך לצופה פסיבי המתבונן בחייו מהצד.
על הרקע הזה, פרשת השבוע "משפטים" מהווה תמרור עצור. רק לפני שבוע עמדנו למרגלות הר סיני במעמד "קבלת התורה" עטופים בענן, קולות וברקים, בקדושה וטהרה . והנה, ברגע אחד, התורה מורידה אותנו אל קרקע המציאות ה"אפורה" ביותר: נזיקין, שור שנגח, בור ברשות הרבים ונזקי אש . למה המעבר החד הזה?
הקב"ה מלמד אותנו שיעור לדורות: הקדושה האמיתית לא נמצאת רק כשהעיניים עצומות על ראש ההר, אלא דווקא כשהן פקוחות לרווחה כדי לוודא שלא הזקנו לאיש. התורה דורשת מאתנו להוריד את האור הגדול של מעמד הר סיני אל תוך חיי המעשה, ולקחת אחריות על מעשינו .
כפי ששיתפתי בטורים קודמים, מצאתי לעצמי "עוגן" של שפיות: לימוד חברותא במסכת "בבא קמא". מה שהתחיל עם ראש העיר, הפך למעגל המתרחב לידידיי שרוני עזורי ראש מועצת אליכין ואחרים. כשאנחנו צוללים יחד לסוגיות של "אדם המזיק" אנחנו מגלים את התשובה לאבסורד של "פרס סטלה".
הגמרא מציבה כלל ברזל "אדם מועד לעולם ". אדם אחראי לכל נזק שהוא גרם ללא קשר לנסיבות. משמעותו היא אחריות גם אם הנזק נעשה בשוגג ואפילו באונס . האחריות היא קודם כל על עצמו. אין תירוצים של "לא כתבו לי בספר ההוראות". פתחת בור – אתה אחראי לכסות אותו, הזקת – עליך לתקן.
חוסן של חברה לא נמדד בחיישנים מתקדמים, אלא באחריות אישית. לאחר המעמד שבו כל ישראל אמרו "נעשה ונשמע", באה פרשתנו להדגיש שה"נעשה" הראשון והחשוב הוא לקיחת אחריות על מעשינו ועל ההשלכות של הפעולות שלנו – במרחב הציבורי ובכלל.
- בשַׁבָּת פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (שַׁבַּת שְׁקָלִים)
- הַדְלָקַת נֵרוֹת: 17:06 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:02
- שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל ✡️
- יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
