מי מעליך?

בטורנו האחרון למדנו שאי אפשר לסמוך על משפט אנושי, השבוע קיבלנו הוכחה מעוד כיוון …

בסופ"ש התפטר ג'נסן הואנג, מייסד אנבידיה, אחרי 33 שנה בראשות החברה, בעקבות קשר עם אישה שלגביה קיים חשד ל"ריגול סיני", לצד מערכות יחסים עם שתי עובדות מהחברה. מאז התפוצצות הפרשה איבדה החברה מאות מיליארדי דולרים משווייה.

משפחה נפגעה, והעולם  עוקב בתדהמה אחר הנפילה. איני יודע מה הנסיבות ומה עבר בליבו … אבל השאלה מטרידה: מה יכול לעצור אדם בשיא הצלחתו מנפילה מבישה שכזו? מי שבנה אימפריה כזו הוא איש של עוצמה וחשיבה חדה, שמסביבו סוללת יועצים ומנגנוני בקרה – ובשבוע אחד הכול התערער. כל כללי ההיגיון לא עצרו בעדו, גם לא הגבולות שכל אדם נורמטיבי מציב לעצמו. אז מה כן?

בפרשת וירא אומר אברהם אבינו: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ, יא). כולם יודעים שרצח אסור בתכלית – זהו המינימום של היגיון אנושי. אבל אברהם מבין שזה לא מספיק: כשאין "מישהו מלמעלה", כשאין אמת מוחלטת שמעבר לאינטרס או לדחף הרגעי, ישנם מצבים שגם הגבולות הברורים יכולים להישבר .

שמעתי סיפור, ואולי משל. אישה אחת קיבלה הוראה חד-משמעית מהרופא להתרחק מעוגות גבינה. לא פעם היא החליטה בנחישות "הפעם אני לא נוגעת", ובכל פעם הגבול שהציבה לעצמה קרס בלי קרב של ממש: פרוסה ראשונה "רק לטעום", אחריה שנייה, משם לבלינצ'ס – ובסוף תחושת אכזבה כבדה.

והנה מגיע חג שבועות, והבית מתמלא בעוגות גבינה מפתות. הפעם היא החליטה לא לסמוך על כוח הרצון שלה. עוד לפני שהריחות מהמטבח השתלטו על הבית, היא ניגשה למקרר, שלפה שניצל קר שהילדים השאירו מאמש, ואכלה אותו בכוונה תחילה.

ברגע אחד היא הפכה ל"בשרית", ופתאום כל העוגות על השיש הפכו לתפאורה חסרת משמעות. לא מתוך מאבק פנימי מתיש, אלא פשוט כי יש הלכה שאומרת שעכשיו זה מחוץ לתחום.

שעות היא הסתובבה בין העוגות בראש מורם. הרופא ניסה, הדיאטנית ניסתה, והשניצל ניצח. אם תרצו, זו כל התורה על רגל אחת: להקדים ולקבוע את הגבול לפני שעת המבחן, לא לחכות לרגע שבו העוגה כבר מונחת על השולחן.

אנו רואים  אנשים ששומרים שבת, ואינם מתגעגעים לסיגריה. כך גם מי שבימות החול לא מצליח להתנתק מהטלפון – למרות רצונו ושאשתו וילדיו מבקשים –בשבת הוא פשוט מניח אותו בצד ושוכח ממנו. הוויתור הזה לא נעשה בכוח הזרוע, הוא נובע מחיבור למשהו גבוה שמעלינו.

וזה בדיוק מה שאמר עקביא בן מהללאל: "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ… וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי … הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" (אבות ג, א).

מה עושים עם זה ביום-יום? קודם כל, שואלים את עצמנו שאלה פשוטה: מה הגבול שלי, ומי יכול לשנות אותו? אם רק אני קבעתי אותו – אין זה גבול, אלא המלצה בלבד. ובפועל: לא סומכים רק על "אני יודע מה אני עושה", אלא מחפשים מחויבות שהיא מעלינו. עוגן ערכי שמלווה אותנו בעסק, בבית ובמסך, ומזכיר לנו שיש עין רואה ויש דין וחשבון.

פרשת השבוע, פרשת ויצא, מלמדת בדיוק את זה. יעקב עובד עשרים שנה בבית לבן – מקום של תחבולות, רמאויות ושקרים  – ובכל זאת נשאר ישר כסרגל. בסוף הדרך הוא מגלה מה החזיק אותו: "לוּלֵי אֱ-לֹהֵי אָבִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱ-לֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (בראשית לא, מב). אברהם חשש ממקום שאין בו יראת א-לוהים,  יעקב חי בתוך מקום כזה, ושמר על יושרו – כי ידע שגם כשאף אחד לא מסתכל, יש מי שרואה. יהי רצון שנזכה לחיות מתוך הידיעה הזו, ושהיא תשמור עלינו ועל ביתנו.

  • שַׁבָּת פָּרָשַׁת וְיָצָא, י״א בְּכִסְלֵו תשפ״ז
  • כְּנִיסַת שַׁבָּת: 16:19 – יְצִיאַת שַׁבָּת: 17:16
  • שַׁבַּת שָׁלוֹם לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל!✡️
  • יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל 🇮🇱

שתפו:

עוד כתבות

לדרוש את ה'

"אשרינו, מה טוב חלקנו!" – זו התחושה שחוויתי ביציאה מהמפגש הטרנס-אטלנטי באירופה. בטור הקודם פתחתי צוהר למסע המרגש לשורשי קהילות אשכנז לאורך נהר הריין. למסע

שרשרת של שורשים וחיבורים 

יצאנו למסע בעקבות יהדות אשכנז, בפרנקפורט ולאורך נהר הריין, עם ידידי סא"ל (במיל') עודד רביבי, מנכ"ל "מוזיאון אנו"  המוזיאון היהודי הגדול בעולם. כבר בדלפק הצ'ק-אין

הנס ב"בית היהודי"

דווקא עכשיו בשעה שתוצאות הבחירות נלמדות  והכיוון אליו הולכת המדינה עדין לוט בערפל, טוב  להיזכר במורשתו של אברהם אבינו: אמונה וחסד שמלווים אותנו אלפי שנים,

מהתיבה אל הרחבה

בשבת האחרונה חגגנו שבת "בר מצווה" לחתן ידידיה היקר, בן למשפחת חברים שהם כמו אחים. בערב שבת, כשירדנו לרחבת "הכותל המערבי" לקבלת שבת וערבית, קיבלנו

תרומה לפדיון כפרות