בשעה 03:00 לפנות בוקר התעוררנו, עם ישראל, למשמע האזעקה שבישרה על היערכות חירום. זו הייתה ההכרזה המוחשית להתחלת מבצע "עם כלביא".
"הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" – הפסוק ששימש השראה לשם המבצע, מהדהד ביתר שאת בשעות אלו.
בפרשת השבוע "בהעלותך" אנו קוראים: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".
- בוודאי שצריך להריע ולעורר, אך לא להיכנס לפאניקה.
- בעזרת השם, במסירות ובאחדות עם ישראל – אנחנו ננצח!
ישנן כמה מילים שכתבתי השבוע בטורי, שבעיניי רלוונטיות ונותנות לנו את הפרופורציות וההסתכלות הרחבה על מהות עם ישראל.
השבת האחרונה נצרבה בליבי. ציינו יום הולדת 95 ליהודי יקר, יצחק (איזיק) מרמלשטיין.
איזיק הוא עמוד תווך וגבאי מסור בבית הכנסת "זיכרון הקדושים" בחדרה. חגגנו לו שם, יחד עם רב הקהילה הרב מנדי הבר והמתפללים, בקידוש מפואר אחרי התפילה בשבת בבוקר.
אני זוכה לפגוש את איזיק יום-יום, השראה מהלכת. מאז התחלתי לשמש כרב בבית הכנסת הגדול בחדרה, אני רואה אותו מגיע לתפילה בשש וחצי בבוקר – בקור, בחום ואפילו באזעקות. הוא תמיד בין עשרת הראשונים, ולרוב הוא אף הראשון שמגיע, ברגל! מרוכז בתפילה, מאיר פנים, ותמיד מקדים אותי בחיוך שאינו יורד משפתיו. גם בגיל 95, אייזיק שומר על חיוניות, צלילות ושמחה. בימים שקשה לי לקום או שקר לי, אני נזכר באיזיק שכבר ממתין בבית הכנסת, והדבר פשוט מחייב אותי לקום ולהגיע.
- האור המתמיד: מסר נצחי מפרשת "בהעלותך"
התמדתו של איזיק היא שיקוף עוצמתי של מסר עמוק מפרשת "בהעלותך". הפרשה נפתחת בציווי לאהרון: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת… יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת." זו לא הדלקה חד-פעמית, אלא פעולה יומיומית, עקבית, שמטרתה להאיר תמיד – "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד." חז"ל מדגישים את חשיבות ה"תמידיות" במצוות המנורה. זו אינה מצווה רגעית, אלא עבודת יום-יום. לא רק רגעי שיא, אלא דווקא הנאמנות, ההתמדה וההתמסרות לטוב בכל יום מחדש, בשגרה – בדיוק כפי שאיזיק מדגים בדבקותו לתפילה, יום אחר יום.
- מחושך לאור: הבחירה שמנצחת טראומה ותלונות
סיפורו של אייזיק הוא מסע חיים מדהים. הוא נולד במונקאץ', עיר יהודית תוססת שחייה נקטעו באכזריות כשנכבשה ב-1944. איזיק עבר את מוראות השואה כ"אוד מוצל מאש", כשרק הוא שרד מכל משפחתו. גם בארץ, הוא עבד קשה כסבל ב"תנובה", בעיקר בלילות, כדי לפרנס את משפחתו שהקים מחדש. טבעי היה לצפות שאדם שעבר טראומה כה עמוקה יתמלא בכעס ובמרירות. אך את אייזיק מעולם לא ראו כועס או מתלונן, על שום דבר! אולי זהו סודו הגדול ביותר, ומתכון נפלא לאריכות ימים: הבחירה העמוקה והעקבית שלא לכעוס.
לצערנו, דווקא בשיאה של פרשת "בהעלותך", רגע אחרי שמשה רבנו אומר לחותנו יתרו "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם" – כשהכניסה לארץ המובטחת נראתה קרובה מתמיד – מתחילה נקודת השבר: העם מתלונן. "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" – על המן שירד משמיים!
תלונות אלו אינן רק ביטוי רגעי, אלא מדרון חלקלק. בהמשך הפרשות נראה כיצד התלונות המתמשכות – כמו זו של המרגלים שדיברו לשון הרע על הארץ, או של קורח שמרד במשה – הובילו למרבה הצער לגזירת 40 שנות המדבר ולכך שהדור ההוא לא זכה להיכנס לארץ. כמה עלינו להיזהר מתלונות וטענות, שעלולות לשבש אפילו את היעדים הקדושים ביותר!
- אור של אופטימיות – לכולנו
מהאישיות המרשימה של איזיק, שנאחל לו שיחיה לאורך ימים ושנים טובות, אנו לומדים שיעור כפול ורב עוצמה. הוא מלמדנו את חשיבות ההליכה בעקביות – דרך שקשה אך משתלמת לאין ערוך. והוא מראה לנו את כוחה של הבחירה שלא להתלונן. אם יהודי בגילו, שחווה את מוראות השואה, יכול להגיע יום-יום באופטימיות, בחיוך וללא תלונה – זה מחייב את כולנו!
בעולם שבו קל כל כך לכעוס ולהיגרר למרירות, איזיק הוא מגדלור של תקווה. הוא מוכיח שגם אחרי החושך הגדול ביותר, אפשר לבחור באור. וזהו אור שנדלק כל בוקר – בבית הכנסת, בלב, ובכל מפגש עם הזולת.
- בשַׁבָּת פָּרָשַׁת בְּהעֲלוֹתְךָ
- הַדְלָקַת נֵרוֹת: 19:18 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:31
- שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל ✡️
- וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּון בְּרִנָּה
- יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
