סוֹדָהּ שֶׁל תַּחֲנָה

בשבת האחרונה ציינו בעירנו חדרה עשור להקמת בית הכנסת ובית המדרש 'יד זאב'. זכיתי  להיות שותף מזה כעשור ומחצה בגלגוליו השונים של בית המדרש בראשותו של רב העיר הרב דוד ורנר כשעברנו יחד את המסעות עד להגעה למקום הקבע.

בקידוש החגיגי שנערך בשבת, הזכרתי את  המקומות שעברנו בהם עד שהגענו למבנה הנוכחי. בדבריי עמדתי על כך שאלו הם אינם רק תחנות טכניות עד למטרה, למדנו ממסעות בני ישראל המוזכרות בפרשיות שקראנו כי יש תכלית ומטרה בכל 'תחנה' שכזו.

הבאתי מדברי החכם רבי יוסף חיים מבגדד בעל 'בן איש חי', כי האדם יכול לעבור כל מסע באחת משתי אפשרויות, בידו לבחור האם להיות עובר דרכים או הולך דרכים:

עובר דרכים – כל מטרת ליבו רק להגיע למחוז חפצו, ובדרך – הוא רץ. כלומר, עובר דרכים ממהר מנקודה א' לנקודה ב' בלי לשים לב לדרך, בלי לייחס לה חשיבות. מבחינתו היא רק עיכוב שהיה מוכן לוותר עליו.

לעומת זאת, הולך דרכים – יודע שבכל מקום שתדרוך כף רגלו, הלא ה' מכין צעדיו למען יתקן שם איזה ניצוץ השייך לנשמתו. הוא יודע כי גם הדרך עצמה חשובה, ולפעמים אולי לא פחות מהמטרה. לדעת כי הקב"ה נמצא בכל מקום, גם במקומות הפחות צפויים, ואפילו מכוון אותו לשם, כדי לתקן שם את הנדרש.

כשאנחנו משחזרים את ה'תחנות' של בית המדרש, היינו במקומות משמעותיים ביותר, כאשר היום – לפחות בחלקם – אנחנו יודעים להגיד את התועלת הגדולה שצמחה מכך, כמו בדרך אגב… אך גם במקומות שאיננו רואים עדיין את התכלית, יודעים אנו כי מסובב כל הסיבות בחר את הדרך הזו, לתועלת הרצויה ממנה דווקא.

ולפרשה שלנו – פרשת דברים – תחילתו של ספר דברים, הפרשה פותחת בסיכום וחזרה על מאורעות עם ישראל, החל מיציאת מצרים עובר דרך חטא המרגלים, מלחמות ישראל ועוד. ספר דברים נקרא 'משנה תורה', חזרה על דברים שכבר נאמרו בתורה בספרים שקדמו לו.

מדוע בוחר משה רבינו לומר באזני ישראל את כל דברי החזרה הזו? כשעם כולו ממתין למוצא פיו ולדברי פרידה והדרכה, צידה לדרך הארוכה שהוא עומד לעבור בלעדי המנהיג המסור שלו?

לאור דבריו של ה'בן איש חי' האמורים, חשבתי להאיר את הנושא כך : מסלול חיינו נמשל גם הוא למסע דרכים, וכאמור בידינו לבחור כיצד לנהל אותו, אך בסופו של דבר, רק בסיום התהליך ניתן לראות סיכום ומסקנה של הדרך כולה.

העולם מתנהל במערכת חישוב כללית ונצחית, ואין לנו אפשרות לצפות ולדעת חשבונות שמים, התפקיד שלנו הוא לעשות את שלנו בכל נקודה ופרט שמרכיב בסופו של דבר את התמונה הכללית המורכבת.

משה רבינו מלמד את כלל ישראל כי הסיפור של העם היהודי איננו אוסף מקרים, כל פרט ופרט בהיסטוריה שלו, כל אירוע קטן כגדול, כל מעשה ואפילו כל אמירה ומחשבה – יש לה משמעות בסיפור הגדול והמושלם ועל כן הוא חוזר ומסכם, כשאפשר להתחיל ולראות את התמונה הכוללת.

ובנימה אישית, בימים אלו אני מסיים כשני עשורים במועצת העיר, לא תמיד ידעתי מה בדיוק אני עושה בכל פעולה ובכל שלב, ולא תמיד ידעתי מדוע אני נמצא בתחנה כזו או אחרת, דבר אחד אני כבר יודע לומר עוד לפני שלב הסיכום, היום אני הרבה יותר מפוקח  לראות ולזהות תהליכים שהחלו, רעיונות שהבשילו לכלל ביצוע, וממש לא תמיד ניתן היה לצפות אותם מראש!

מתוך הודאה עמוקה להשם שהביאני עד הלום, אני נושא תפילה שאזכה להמשיך הלאה ולראות כי לכל תחנה בחיינו, לכל עיכוב, לכל אתגר, יש מטרה אלוקית ברורה, והלוואי שנזכה, כמו שאומר ראש העיר שלנו ניר בן חיים "ליהנות גם מהדרך" ובסוף לעמוד בכולן בהצלחה!

בְּשַׁבָּת – פָּרָשַׁת דְּבָרִים

הַדְלָקַת נֵרוֹת: 19:16 – צֵאת הַשַּׁבָּת: 20:26

שַׁבָּת שָׁלוֹם ✡️

"יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"

שתפו:

עוד כתבות

הכרעתו של משה: בין אלגוריתם לנשמה

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי צולל אל תוך סוגיה משפטית-אתית מרתקת, במסגרת חברותא קבועה בגמרא עם ידידי, ראש עיריית חדרה ניר בן חיים. ביחד למדנו במסכת

בשמחה – תמיד!

השבוע זכיתי להיכנס תחת הגדרה מרגשת" בעל השמחה" בתי היקרה הכלה שני זכתה להקים את ביתה עם החתן איצי למשפחת גוטשטיין הנכבדה ובתוך המולת ההכנות,

יזמות וענווה: השליחות שמניעה לפעולה

לפני כעשור ייסדנו את תיכון יש"י – יחד שבטי ישראל , בית חינוך ששמו מקפל בתוכו את השילוב: יהדות. שותפות . יזמות פדגוגית. מנהלת בית הספר הגב' חגית אביר , מוכיחה בכל יום מחדש,

תרומה לפדיון כפרות