פרשת תרומה/משנכנס אדר מרבים בשמחה

משנכנס אדר מרבים בשמחה ? על שום מה ?

השבוע נערכו  ברמדה ימי עיון של כל ראשי אגפי החינוך בישראל. המושב בבוקרו של יום שלישי עסק ב"אחריות משותפת לפאזל הישראלי".

מושב הפתיחה החגיגי  היה במעמד נשיא המדינה מר ראובן (רובי) רבלין ובהשתתפות שר החינוך נפתלי בנט, יו"ר ועדת החינוך חה"כ יעקב מרגי,  ראש עירית ירושלים ניר ברקת ועוד.  לפני כן התבקשתי לשאת דברים על החינוך החרדי. פתחתי בכך שהשבוע נכנסנו לחודש אדר, וכידוע "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אבל למה? הלוא הנס היה בי"ד באדר אז ניצח עם ישראל  את המן?

בראש חודש אדר מצבם של בני ישראל בפרס במדי , מהדו ועד כוש ובעצם בכל העולם היה קשה מנשוא, הם היו אז נידונים למוות, ומה יש לשמוח כבר בא' באדר?

את השאלה הזאת שאלתי לילה קודם בחופה לכלה שאמה ואחותה נהרגו לפני פחות משנה בתאונת דרכים מזעזעת בשוויץ גבול איטליה.

כל חופה שזוג ההורים לא כאן ללוות את החתן והכלה היא לא פשוטה, מאתגרת. בפרט בנסיבות כאלו וכשהסיפור כל כך טרי וכואב.

מה אומרים ומה לא אומרים? איך בכל זאת מכניסים את השמחה ומרבים בה? ובמקרה הזה זו מצווה גדולה כמו שכתב הטור (אבן העזר סימן סה): "מצווה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם".

התשובה אולי נמצאת בחג הבא עלינו לטובה, ימי הפסח. בני ישראל חגגו את חג הפסח הראשון, במצרים – קודם חצות הליל, כשהדם ניגר על המשקוף, כשפרעה בפיג'מה אבל עוד ישן במיטה… ואין הם יודעים מה וכיצד תיראה גאולתם. בשיא הבלבול והטומאה, כשאין בית אשר אין שם מת, בעומק השאול והגלות היהודים כבר חוגגים גאולה?

מונח כאן מסר עצום: לאחר נס פורים בוודאי שכולם שמחים, לאחר יציאת מצרים בוודאי שכולם חוגגים. זה לא חידוש ולא אתגר. הרעיון שמבקש בורא עולם שנפנים שדווקא מתוך הגלות לחגוג ולהאמין, לשמוח ולקוות לגאולה המחכה מאחורי הדלת. "משנכנס אדר" בעוד המצב קשה, בעוד הדמעות בעיניים, והיהודים נידונים למוות – כבר עכשיו להאמין בישועה הקרובה. והאמונה הזו היא שתביא את הישועה.

כך אמרתי להם גם בחופה, זה הזמן לשמוח -כשם שמצווה לנחם כך מצווה לקבל ניחומים.

בכנס אף הוספתי כי כאנשי חינוך אנחנו יודעים כי העבודה שלנו היא קודם כל להאמין, להאמין בנפש הילד. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", החרישה, הנטיעה, היגיעה, הגרעין שנרקב ועד שמצמיח שתיל רך.

עבודת החינוך בדרך כלל לא מתוגמלת במיידי, אמרתי לראשי אגפי החינוך, הציווי שלנו הוא לראות את העתיד. "איזהו חכם הרואה את הנולד". "הזורעים בדמעה" לא תמיד רואים את הסוף, וזה בגלל שהדמעה בעין מקהה את שדה ראייתם. תנגבו את הדמעה ואז "ברינה יקצורו" – תוכלו לקצור את הפירות שזרעתם.

*

החינוך החרדי, אמרתי בנאומי, מורכב מזרמים שונים:

בקריעת ים סוף עליה קראנו לפני כשבועיים בפרשת השבוע – חכמינו זכרונם לברכה מספרים כי לכל שבט ושבט נעשה שביל ודרך משלו בתוך הים ובני ישראל עברו בשנים עשר שבילים, כמו שנאמר "לגוזר ים סוף לגזרים". אותם שבילים, מספרים חז"ל, היו שקופים כמו זגוגיות קרח, כפי שנאמר "קפאו תהומות בלב ים".

ולכאורה, למה היו צריכים 12 שבילים? ולשם מה היו השבילים שקופים בין שבט לשבט?

ידידי הרב אליעזר סורוצקין מנכ"ל החינוך העצמאי תירץ זאת באופן נפלא בדברים שנשא לפני כנס המחוז החרדי בראשותו של איציק זהבי ובהשתתפות השר נפתלי בנט.

וכך הוא אמר: הדבר בא ללמדנו כי אכן כל שבט ושבט צריך לדבוק בדרך שלו וללכת באורחות המסורות לו מדור דור, אבל בד בבד, צריך שהמחיצות בינינו יהיו שקופות, שנוכל לראות את השני, שנוכל להציץ למסכן, לחלש שלידינו ולחזק אותו.

כאמור , החינוך החרדי, אמרתי להם, מורכב מזרמים ותתי זרמים בדיוק כמו שיש בחינוך הכללי. לא 12 שבילים, אלא 120 שבילים, ואחדד את דבריי. מערכת החינוך החרדית יש לה זרמים שונים: מוכר שאינו רשמי, מוכר, רשתות, מוסדות פטור. מדינת ישראל הכירה כבר בסוף שנות החמישים בזכות של כל אחד להתחנך לפי דרכו, לפי המסורת והתרבות שלו.

*

הפתרון האמיתי הוא: לכבד כל אחד את השני. אחדות בכפייה פירושה אי כיבוד הזולת.

אחדות פירושה יחד שבטי ישראל. כל אחד יחיה במרחב הציבורי לפי דעותיו ותפיסת עולמו. אין כפייה דתית ואין כפייה חילונית. יש חינוך חרדי ויש חינוך ממלכתי וכל הורה יחליט לאן הוא שולח את ילדיו. זו אחדות אמיתית: לחיות אחד לצד השני ולכבד אחד את השני מבלי לכפות עליו סגנון חיים שונה.

*

סיימתי בעובדה קצרה: ביום חמישי האחרון נפטר אחד מגדולי הרבנים, הרב יעקב אדלשטיין שכיהן כרבה של רמת השרון וממנהיגי הציבור החרדי בישראל.

מדהים היה לראות בהלוויה שהחלה בנתניה, עברה לבני ברק והסתיימה ב-1 בלילה ברמת השרון – את המגוון העצום והלא נתפס של האוכלוסייה שהגיעה לחלוק כבוד אחרון לרב.

וזה לא רק שהוא הטיף, לימד והשפיע. הייתה כאן גם אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר לכל יהודי ויהודי ולכל אדם ואדם. זה הזכיר לי סיפור:

לפני מאה שנה נערך 'מסע הרבנים' של הרב זוננפלד והרב קוק בקיבוץ מרחביה. אחד המתיישבים קם על רגליו וצעק: "חבל על העבודה והדיבורים שלכם – פה לא תשפיעו כלום!" המבוכה הייתה רבה. הרב קוק פנה אליו ואמר לו בקול רך: "לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים!"

וזה לא היה מהשפה ולחוץ: "באנו להיות מושפעים ממסירוּת הנפש שלכם; הרי יש כאן נשמות גדולות עם מסירוּת נפש גדולה לכלל ישראל"

זה היה הרב אדלשטיין שכיובל שנים הנהיג ושימש כרב במקום לא דתי והשפיע דווקא ממקומו בלי סוף על הכלל. היה שם קשר של אהבה אמיתית עם כלל האוכלוסיה. הוא השפיע עליהם דווקא מהמקום הזה שכביכול העניק להם להשפיע עליו. הוא ידע איך לאחד את הקצוות.

נזכור כי "משנכנס אדר מרבים בשמחה" גם כשעדיין לא הגיע הנס – נס האחדות, אבל אנחנו מאמינים בו .

שבת שלום ומבורך