השבוע התקיים טקס השקת ספר "החלטות קטנות – החלטות גדולות", אתגר ההחלטות היומיות וכיצד אפשר להתגבר עליהן, מאת ד"ר מיכל אסף קרמר.
את ד"ר מיכל אני מכיר ומוקיר שנים רבות, עוד מזמן שבנה אסף למד אצלנו בתיכון (כיום מפקד בסיירת מגלן), והיום היא משמשת בין היתר בתפקיד מורה מובילה ומנחה מסורה בחט"ב ותיכון יש"י -מדעים ויהדות.
הספר מבוסס על אימון וראיונות שערכה במסגרת "מחקר 70" בה התראיינו 70 בכירים, ופורסם כספר באוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה. הייתה לי הזכות להיות אחד המרואיינים במחקר…
הטקס התקיים במכללה האקדמית רופין, והתבקשתי לשאת בו דברים. פתחתי בהקראה מתוך הספר בו המחברת משתפת בגילוי לב: "לא תמיד כאמא אני מצליחה לבסס את ההכרעות שלי על עקרונות המנהיגות הפרודוקטיבית. הפעמים בהם אני בוחרת בהם ומיישמת אותם חרוטים על לוח ליבי, בשמחה וסיפוק.
היא מתארת בוקר בו בנה התמהמה ואיחר את ההסעה לתיכון, והיא נאלצה להסיעו לתיכון, בדרך הסתבר כי הם עומדים להיבלע בתוך פקק ענק, כאשר מנגד נגלתה אליהם רצועת חוף ססגונית… הילד, כמו ילד מבקש לשנות מסלול ולגשת לחוף הים… אחרי מחשבה ושקלול הנתונים החליטה לשנות את סדר היום, להניח בצד את הכעס על האיחור שלו להסעה… ופנתה שמאלה אל חוף הים!
לאחר מעשה, התמונה שנשארה חקוקה בתודעתה, בה צועדים שניהם בשעת בוקר מוקדמת על רצועת חוף מרהיבה, בספונטניות שאינה מובנת מאליה… 'תמונה זו תמיד מעלה חיוך על פני', סיימה.
שיתפתי, כי קראתי את הקטע במוצאי שבת, ומשמים יצא לי ליישם אותו מוקדם מהצפוי… בתי הקטנה, בת ה-11 ביקשה זה מכבר צמות עם תוספות שיער בשלל צבעי הקשת, סיכמנו שזה פחות מתאים לתקופת הלימודים… הגיע החופש, מעיון בלו"ז שלי מצאה הילדה "חור" ביום ראשון בשעה 15:00… וביקשה למלא את החור הזה בקליעת הצמות המבוקשת.
למעשה, החלון הקטן התמלא לו בכמה פגישות נחוצות, כך שהגעתי הביתה רק בשעה 18:00, לאכזבתה ולאכזבתי. היה נראה כי היא השלימה עם המציאות שהדבר ימתין להזדמנות אחרת. אך כשנזכרתי בסיפור שקראתי במוצ"ש על אותה החלטה קטנה-גדולה, החלטתי לעזוב הכל ולפנות את השעה הקרובה בשבילה! לקחתי אותה למחוז חפצה, והמתנתי לה בסבלנות כמו אבא טוב.
כשהגעתי בלילה מאוחר ופתחתי בשקט את דלת חדרה, הצמות הצבעוניות זהרו מתוך החושך והחיוך היה מרוח על פניה מתוך השינה. הבנתי כי אכן קיבלתי את אותה החלטה, קטנה אך גדולה ומדויקת.
בפרשת השבוע אנו מוצאים את סיפורן של בנות צלפחד, חמשת בנותיו ניגשות אל משה רבינו בבקשה לרשת את נחלת אביהן שנפטר ללא יורש זכר: 'לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן' הן שואלות? ומבקשות: 'תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ'.
בנות צלפחד בחרו בצעד אמיץ, הן היו יכולות להישאר בשלהן, לבכות את מר גורלן כיתומות, לבקש רחמים, להתלונן ולרטון. שהרי לכאורה כבר נפסקה ההלכה, ומה כבר ניתן לעשות?!
אך הן החליטו לבחור בצעד החיובי, לא לוותר, לשאול ולדרוש אצל משה רבינו, האם אכן גם במקרה שלהן הדין הוא כך?
ההצלחה הייתה גורפת! הן מעלות טיעון ענייני, שהזמין הלכה חדשה שניתנה בתורה! 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה … כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה'.
לסיום, נציין כי לסיפור הזה ישנו " happy ending", סוף עוד יותר טוב, לדורות.
בתחילה הבנות נצטוו להתחתן על פי בחירתן, אך מבני השבט שלהן. לדורות, הוראה זו התבטלה, והיה זה מקור לשמחה לכל בני ישראל, משום שנישואין בין בני ובנות כל השבטים זה עם זה מסמלים את אחדות ישראל, והיא נחגגת בט"ו באב.
בספר משך חכמה מבאר כי לא תיתכן חלוקה בין בני ישראל, וכי עליהם להיות שלובים ומאוגדים זה בזה למען קיומם.
ונסיים בשילוב אקטואלי של שני המסרים יחד. קבלו החלטה, רק "יחד שבטי ישראל".
- בשַׁבָּת פָּרָשַׁת פִּנְחָס
- הַדְלָקַת נֵרוֹת: 19:12 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:22
- שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל ✡️
- יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
