כפי שהבטחתי, גם השבוע הטור יופיע במתכונת שונה מתמיד… בנוהג שבעולם כותבים טור ואחר כך מנסים להתאים לו תמונה רלוונטית, הפעם זה יהיה הפוך… בחרתי תמונה, ואשתדל להתאים לה מסר קצר, מחודד וקליט.
בשבוע שעבר שיתפתי תמונה של להקת דגים מחוף חדרה, הפעם אנו מפליגים צפונה לאזור עתלית, ושוב עם תמונה מופלאה של ידידי מאיר אזרחי : דייגים על רקע שקיעה.
כשרואים תמונת דייגים עולה לנו השאלה המפורסמת של חבורת הבדחנים "הגשש החיוור": האם דייג אוהב דגים? ולתשובה: כן, נשאלת מיד השאלה: אז מדוע הוא מוציא אותם מן הים – מקור חיותם, ונוגס בהם להנאתו?
המסר ברור, ונאמר כבר מפיהם של בעלי המוסר, הדייג לא אוהב דגים! לו היה אוהב אותם היה משאיר אותם לשחות במים, הדייג אוהב את עצמו ודואג להנאותיו… וכדי למלא את תאוותו הוא דג ואוכל אותם.
השבוע חל טו' באב, חז"ל קבעו כי : "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב", הם ראו לנגד עיניהם יום של בניית בתים בישראל והקמת משפחות שממשיכות את שלשלת הזהב המפוארת של העם היהודי.
לא אתאפק מלבטא את תחושות ליבי כאשר לצערי אנו שומעים על עוד ועוד זוגות שמפרקים את החבילה, בדגש על זוגות שכולנו מכירים שלא נאמר מוקירים, אך לפני זה שלשה דגשים : "אַל תָּדוּן אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" – לא דנים לגופו של שום אדם אלא לגופה של תופעה.
עובדתית זה מדבק – לכן חשוב לעצור ולהביא זווית נוספת.
ודגש אחרון : אני מוצא את עצמי נדרש לעזרת זוגות יקרים בבתי הדין הרבניים ואני מרגיש חובה להעלות על נס את השירות, המקצועיות והאנושיות של בתי הדין, מהיכרות אישית בבתי הדין נתניה ותל אביב, בניצוחו של שר הדתות הרב מיכאל מלכיאלי ששידרג את כל נושאי שרותי הדת בכלל ובתי הדין בפרט
ולעניין, מושג 'אהבה' השתבש קצת… מזכיר את בדיחת הדייג והדג… כאשר השאלה הנוקבת היא האם אתה באמת אוהב את בן הזוג, את המשפחה, או את עצמך!
כמדומני שהקלות הבלתי-נסבלת בפירוק משפחות נובעת מהתפיסה ש'מה שטוב לך' או בעצם 'מה שנוח לך', הוא מעל הכל. אז אם 'לא כל-כך טוב לי' או אם אני מדמיין ש'מה שטוב לי' מחכה מעבר לפינה, זה מספיק כדי לפרק את הבית, ועל הדרך לפצוע את נפשות הילדים, כי הילדים הם 'בסך הכל' שחקני משנה במשחק שבו הגיבור הראשי הוא אני בעצמי. אחריות זו מוטלת על שני בני הזוג במידה שווה.
היהדות רואה את המושג אהבה בצורה טהורה וכנה. כשמברכים את החתן והכלה בחופה ב"אהבה ואחווה שלום ורֵעות", מתכוונים לאהבה אמיתית, של אכפתיות, של מחויבות, של קשר עמוק ובלתי-מותנה. זו אהבה שיש עימה נכונות להקרבה, הקשבה, הכלה, תמיכה, וזהירות מלצער ולהכאיב.
זו מסורת המשפחה היהודית שאנו מרימים על נס בט"ו באב.
- בשַׁבָּת פָּרָשַׁת עֵקֶב
- הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:46 – צֵאת הַשַּׁבָּת 19:52
- שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל ✡️
- יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
