ביום שישי התקיימה בבית ספרנו 'מסיבת סידור', עם סיום לימוד הקריאה תלמידי שכבת כיתה א' מקבלים את סידור התפילה בטקס חגיגי במעמד ההורים ונכבדים.
הטקס מתקיים מידי שנה בשנה, פחות או יותר באותה המתכונת. אך הפעם שמתי לב שמשנה לשנה, סף ההתרגשות אצלי, ממסיבה למסיבה, לא זו בלבד שאינו נשחק ואינו פוחת, אלא להיפך, הוא עולה ועולה!
בעיני זה פלא, זו הפעם ה-20 שאני משתתף במסיבה שכזו ומנחה אותה, מול התלמידים הנרגשים שזו להם תמיד הפעם הראשונה… אך גם מול ההורים, שחלקם כבר משתתפים במסיבה שכזו בפעם השנייה והשלישית, וכולם נרגשים לגמרי, הילדים העליזים, ההורים עם הדמעות השוטפות את עיניהם… וכפי שציינתי, למרבה ההפתעה, אצלי מפלס הרגש עולה!
הפעם זה משתלב גם עם המצב הכללי בו אנו זקוקים עוד יותר לסידור התפילה, להצלחת חיילינו, ולהצלת החטופים וכלל ישראל, אבל עדיין הדברים צריכים בירור, וגם ידידי ראש העיר ניר בן חיים שהיה שותף איתי כבר כמה וכמה פעמים במסיבות הללו, העיד בפניי שגם אותו זה מרגש יותר ויותר. וכן ההורים הוותיקים ציינו שגם הם מרגישים כך, על אף שזו אינה ההשתתפות הראשונה שלהם באירוע כזה!
נשאלת השאלה, מטבע הדברים ככל שהאירוע חוזר על עצמו ומכירים את הרעיון, ההתרגשות במאורע פוחתת והולכת, ולא להיפך. אז מה קורה כאן?
היו שטענו, כי זה אנחנו שהתבגרנו וקיבלנו פרופורציות ופרספקטיבה מדויקת יותר לחיים, ושמים יותר דגש על מה שחשוב באמת … זה אמנם דבר נכון כשלעצמו, אבל לדעתי זה פשטני מידי בשביל להניע את בלוטות הרגש ותחושות ההתרגשות.
אני מחבר את הדברים גם לפרשת השבוע – פרשת שמיני, בה אנו קוראים על היום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים שנערכו בהקמת המשכן, האירוע מתחבר היטב עם לוח השנה כעת, לקראת ראש חודש ניסן, בו הוקם המשכן. אנו מברכים השבת את חודש ניסן, ומתכוננים לקראת חג הפסח בכלל, וליל הסדר ומצוות "והגדת לבנך " בפרט. וגם כאן, משנה לשנה אני מרגיש את ההתחברות וההתרגשות אפילו יותר מהשנה הראשונה בה ערכתי את הסדר בעצמי, או לאחר מכן בסדרי פסח המוניים, ומשנה לשנה זה מוסיף והולך!
אני מניח כאן הסבר משלי, ואני פתוח לשמוע הסברים משלכם…
אירועים מהסוג הזה, בין אם זה טקס קבלת הסידור, ובין אם אלו ההכנות לליל הסדר, משמעותם הפנימית היא בעצם היותנו חוליה בשרשרת הדורות, מאז נהינו לעם, ועד ימינו אנו. זה החל בתהליך הגאולה ממצרים, דרך מעמד הר סיני, ומאז ועד היום עם ישראל שומר במסירות ונאמנות שאין לה אח ורע בכל העולם כולו, בשמירת מסורת זו, העברתו ממשפחה למשפחה ומדור לדור והמשך הקשר הישיר עם בורא העולם – המתבטא בין היתר בתפילות הנרגשות – 'עבודה שבלב', שסידור התפילה הוא הביטוי המוצהר שלו.
אם כן , זה הוא גם שורש ההתרגשות הגואה מהזדמנות להזדמנות של אירועים אלו. גודל ההבנה וההעמקה בכך שאנחנו בעצם חלק בשרשרת הדורות המופלאה הזו, וככל שהחוליות מתמשכות ומתארכות הלאה והלאה, המשמעות שלהן עמוקה יותר, כמו גם תחושת האחריות הגוברת להעביר הלאה את המורשת המפוארת שלנו והקשר עם בורא העולם.
גם כעת, בעודי כותב את השורות הללו, ליבי הומה ומתרגש, אני חש ומרגיש את עוצמת השליחות, החובה שהיא זכות, לחבר עוד חוליה באותה שרשרת ארוכה הנמשכת מהעבר אל העתיד – כחלק מהמסע הארוך של עם ישראל .
נתרגם את הרגשות הללו למעשים, נתחבר עוד ועוד איש לרעהו ויחד אל שורשי היהדות, וכל אחד יקח לעצמו להביא עוד ועוד מסובים לשולחן הסדר , באהבה וקירוב לבבות.
- בשַׁבַּת פָּרָשַׁת שְׁמִינִי
- הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:33 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:41
- שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה ✡️
- "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" ביחד ננצח
- הָרַב בֶּן צִיּוֹן (בְּנִצִּי) נוֹרְדְּמַן
