דווקא לפרשת בראשית, התחלת התורה מחדש, לא תמיד ישנו שבוע מלא ללמוד ולהתכונן אליה.
השנה, רק יום אחד מפריד בין שמחת תורה לבין "שבת בראשית".
פרשה הכוללת בתוכה את בריאת העולם, יסודות אמונתנו, וחולפת על פני למעלה מאלף(!) שנים מהבריאה ותחילת היסטורית האנושות , ו… זהו? יום וחצי בלבד ניתנו לצורך כך?
היתכן שלפרשה הראשונה והכל כך משמעותית לא ניתנת כמעט הכנה?!
חשבתי על תירוץ מקורי, אשמח לשמוע פידבקים ותגובות.
השנה שחלפה עלינו הייתה הרת עולם, התחילה במלחמה שהקיפה את כל השנה ואת כל גבולות הארץ, והנושא הבוער שיושב מתחת לפני השטח ומעליו, הוא זכותנו על ארץ ישראל.
ידועים דברי רש"י הראשון בפרשתנו "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח ב'בראשית'?
משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ – לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם", שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"
הרמב"ן שואל על שאלת רש"י , והרי צורך גדול הוא להתחיל את התורה בבריאת העולם, כי הוא שורש האמונה, ומי שאינו מאמין בה, חסר לו את היסוד לכל התורה כולה!?
הרמב"ן מרחיב לבאר את הדברים עפ"י סודות התורה, ומסיק כי מצד סודות בריאת העולם הדברים עמוקים #ונסתרים, ולכן הסיבה העיקרית להתחלת התורה מבראשית היא דווקא לצורך התשובה לאומות העולם, אנחנו לא זקוקים לזה.
הרעיון שהסקתי מדברי הרמב"ן הוא כי אמונתנו בבורא העולם אכן אינה ענין פילוסופי שיש צורך ללמוד אותו ולחקור בו מבראשית, האמונה הזו, אמונה תמימה – במשמעות של שלימות, ולא של נאיביות חלילה, אנו יונקים אותה עם חלב האם שלנו, אנו נבראנו כיהודים עם התפיסה הבסיסית והעמוקה הזו של האמונה.
ולכן דווקא פרשה זו שעוסקת בבריאת העולם, ניתנת לנו כ'אקסיומה', ואפילו שבוע שלם לא נדרש כדי להגיע אליה…
בשנה שחלפה, ראיתי את זה בחוש כמעט בכל מקום שהלכתי, אם זה לביקור אצל הפצועים בבתי החולים, ואם אצל משפחות הנופלים, וכן במפגשים עם משפחות החטופים, הכנתי את עצמי בדרך לקראת שאלות נוקבות, סידרתי לעצמי את התשובות בנוסחאות שונות.
אך למרבה ההפתעה יצאתי מחוזק יותר דווקא מהמשפטים ששמעתי, מאשר המשפטים שהשמעתי…
אמונה בסיסית והעמוקה בקעה מליבם , ניצוץ האמונה שניצת בליבם הפך למדורת אש אמונה.
כך גם בעתות שמחה, אמש, ב"הקפות שניות" ברחבי העיר, פגשתי את כל גווני הקשת הישראלית, השמחה שפורצת גבולות מעידה על הבסיס האיתן של אמונת ישראל תמימה, בלי שום רקע מקדים וחקירות פילוסופיות!
באחת הבמות שתפתי ברעיון ששמעתי בשם האדמו"ר הקודם מצאנז, ששרד את תופת שואת יהדות אירופה ויצא חזק וחיזק את סובביו, וכך אמר: מדוע אנו מכסים את העיניים בקריאת 'שמע ישראל'?
אנחנו רוצים להמחיש את האמונה שלנו בהקב"ה ובוטחים בו בעיניים עצומות, גם במצבים קשים ובתקופות חשוכות כשעם ישראל סובל בגלות, גם כשנדמה כאילו חס ושלום הקב"ה עזב אותנו – האמונה שלנו לא נחלשת, ואנחנו משתדלים בקומה זקופה להתחזק ולחזק – באמונה בהשם ובעמו!
אנחנו לא יודעים להסביר את דרכי ההשגחה העליונה, אנחנו לא מתיימרים להבין את הטבח הנורא של שמחת תורה בשנה שעברה, ואת המציאות הבלתי נתפסת של החטופים שגורלם עדיין אינו יודע.
אך אנחנו יודעים: יש בורא לעולם! אנחנו דבוקים בו, והוא דואג לנו, בכל מצב ובכל רגע.
זה ברור, זה צרוב כל כך עמוק בנו, עד כדי שאנחנו כמעט לא צריכים זמן להכנה. זו אמונתנו וזו תקוותינו.
- בְּשַׁבַּת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית
- הַדְלָקַת נֵרוֹת: 17:26 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:32
- שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל ✡️
- יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל