הביטו רגע בתמונה – התמונה נלקחה מהסטורי של נפתלי בנט. תיעוד של רגע בלב החפ"ק והשטח הסוער באשקלון, כשמדינה שלמה החסירה פעימה בחיפושים אחר יובל קוגן בן ה – 4.
תביטו בה שוב. מה עובר לכם בראש כשאתם רואים אותה? מה היא מזיזה לכם בפנים, ולאן הלב שלכם לוקח את המפגש הזה?
במקרה — או בעצם, שום דבר אצלנו הוא לא במקרה — האיש בתמונה, שלוחץ את ידו של בנט בצורה ספונטנית ואותנטית, הוא חתני היקר, איצי גוטשטיין, שיצא לשם יחד עם בתי שני כדי להצטרף למאמצי החיפוש אחר הילד.
אני רוצה לשתף מה התמונה הזאת — וכל היממה המטלטלת הזאת עשתה לי
מי שעוקב אחר הכתיבה שלי בחודש האחרון יודע שכתבתי כמעט ללא הפסקה, ומתוך כאב עמוק, על הקיטוב, על השיח המפלג, על התהום שנפערת, ועל השריפה הפנימית שמפלחת את הלב כשאני רואה מה קורה למשפחה הענקית שלנו — לעם הזה, לאחים ולאחיות שלנו. כתבתי מתוך דאגה אמיתית שאנחנו פשוט מאבדים את החיבור.
והנה, בסוף השבוע הזה, קיבלנו תזכורת עוצמתית.
אותו יום חמישי, יום תשעה באב, יום שבו אנחנו מבכים את החורבן שנולד משנאת חינם — פתאום, אזעקת אמת: ילד קטן נעלם. תוך שעות ספורות, מאות ואלפים עזבו הכל. דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, כוחות ביטחון ואזרחים מכל פינה בארץ — יצאו לשטח בחום הלוהט, למעלה מ-24 שעות רצופות, רק כדי למצוא את יובל.
הייתי בשבת עם זוג חברים קרובים – לא יכולנו להכניס את השבת מרוב מתח וחשש. הלב היה שם. אמרנו אחד לשני: מה עושים? איך נכנסים לשבת ככה?
בשבת שעברה קראנו בהפטרה את המילים המרטיטות של ישעיהו הנביא: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה', וַא-דֹנָי שְׁכֵחָנִי"
עם ישראל מרגיש לפעמים נעזב, מוכה, מפורק. אנחנו מסתכלים מסביב ושואלים: מה עוד מדביק אותנו? מה מחבר בינינו כשכל אחד מושך לכיוון אחר?
ועל זה עונה הקב"ה תשובה מצמררת: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן־בִּטְנָהּ? גַּם־אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ"
ראינו השבוע מה אמא עושה בשביל הילד שלה. שמענו את הזעקה של הורה שלא מוותר על בנו. והקב"ה אומר לנו: כמו שאמא לא יכולה לשכוח את הילד שלה – ככה אני לא שוכח אתכם. כי אתם ילדי!
כשהגיעה הבשורה שהילד נמצא בריא ושלם, ההתרגשות ששטפה את עם ישראל הייתה בלתי נתפסת. כי זה לא היה "ילד של מישהו אחר" – זה היה הילד של כולנו.
אני מסתכל על התמונה הזאת של איצי, בתוך כל ההמולה והחרדה, פוגש ומחבק אדם מציבור אחר, מדרך שונה – ומבין משהו עמוק: אם כואב לנו – זה מפני שאנחנו משפחה. ואם כשיש ילד בסכנה כולנו בערבות הדדית כזאת – אז ממש, אבל ממש, לא אבדה התקווה.
אנחנו חייבים לנצור ולשמור את הרגעים האלה — ולתרגם אותם לחיי היום-יום. לראות אחד את השני דרך הלב, באותה חמלה ובאותה ערבות. כי בסופו של דבר — אחים אנחנו.
- בשַׁבָּת – פָּרָשַׁת עֵקֶב, י״ח בְּאָב תשפ״ו
- הדְלָקַת נֵרוֹת: 19:21 – צֵאת הַשַּׁבָּת 20:18
- שבת מבורכת לכל עם ישראל ✡️
- יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
