טור שבועי

לדרוש את ה'
"אשרינו, מה טוב חלקנו!" – זו התחושה שחוויתי ביציאה מהמפגש הטרנס-אטלנטי באירופה. בטור הקודם פתחתי צוהר למסע המרגש לשורשי קהילות אשכנז לאורך נהר הריין. למסע

שרשרת של שורשים וחיבורים
יצאנו למסע בעקבות יהדות אשכנז, בפרנקפורט ולאורך נהר הריין, עם ידידי סא"ל (במיל') עודד רביבי, מנכ"ל "מוזיאון אנו" המוזיאון היהודי הגדול בעולם. כבר בדלפק הצ'ק-אין

הנס ב"בית היהודי"
דווקא עכשיו בשעה שתוצאות הבחירות נלמדות והכיוון אליו הולכת המדינה עדין לוט בערפל, טוב להיזכר במורשתו של אברהם אבינו: אמונה וחסד שמלווים אותנו אלפי שנים,

מהתיבה אל הרחבה
בשבת האחרונה חגגנו שבת "בר מצווה" לחתן ידידיה היקר, בן למשפחת חברים שהם כמו אחים. בערב שבת, כשירדנו לרחבת "הכותל המערבי" לקבלת שבת וערבית, קיבלנו

המילים שנבחר בדרך אל הקלפי
פחות משבועיים מיום הבחירות – ימים שרבים מגדירים כ"גורליים ביותר". אך מעבר לפוליטיקה היבשה, לחישובי המנדטים ולמטות השטח, צריך לומר את האמת בקול רם: הדרמה

מתחילים מבראשית: סוד לשון הקודש והנחת "עצם" הפינה
אודה על האמת: כשהגיעה אליי ההזמנה לברך בטקס 'הנחת עצם הפינה' לגינת כלבים קהילתית בשכונת נווה חיים, עצרתי לרגע. רב שמגיע לברך באירוע כזה? אפילו

על מה השמחה? כשהלימוד השבועי משפיע על המרחב הציבורי
הרבי מקוצק אמר: העולם סבור כי שמחים בחג "שמחת תורה" על שביום זה מסיימים את התורה, ולא היא – השמחה הגדולה היא על שביום הזה

משקפיים של חסד
ליל יום כיפור – רגע לפני הוצאת "ספרי התורה" מההיכל, אווירת 'כל נדרי' מהדהדת בחלל, הזמן קצר והתכונה רבה. ובכל זאת, אני משתדל לפנות כמה

סליחה שלא שמתי לב
תמיד החשבתי את עצמי כאדם נוח. כזה שלא מחפש מלחמות, לא מרבה לפגוע, ואם כבר חלילה קרה משהו – אני בדרך כלל יודע מול מי

הכהן הגדול, הרב אורי מקלב והסוד של יום כיפור
עומדים אנו בפתחה של שבת שובה, בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, וכבר מרגישים באוויר את קדושתו של יום כיפור. בלבו של כל יהודי מפעמים רגשי קודש

קול דממה דקה – ה"שופר" של תשפ"ז
השנה יחול היום הראשון של ראש השנה בשבת, ועל אף שעל פי התורה חובה לתקוע בשופר – קולו לא יישמע. ביום שמושתת על זעקת השופר לעורר

היום השני של כיתה א'
בימים אלו, כשתלמידי כיתות א' עשו את צעדיהם הראשונים והנרגשים בבית הספר, עמדתי מולם והבטתי בעיניהם. ראיתי שם ציפייה דרוכה, פרפרים בבטן, מעט חשש –