יש רגעים שבהם מעגל החיים לא רק מסתובב, אלא נסגר בדייקנות שמרעידה את הלב. לפני כשבוע עמדנו בבית החולים "הלל יפה" כדי להיפרד מחמותי הצדקת,

עונת החתונות שנפתחה השבוע באקורד חגיגי, נושאת עמה השנה מטען רגשי יוצא דופן. מי שעוקב אחר הטור, זוכר את סיפורי הזוגות שליוויתי במהלך חודשי המלחמה –

האירוע המזעזע שאירע בסופ"ש האחרון, רצח של ימנו בנימין זלקה ז"ל שנפל קורבן לאלימות מצד נערים, הדיר שינה מעיני כולנו! הלב נחרד, המחשבות נעצרות. עבורנו,

פרשות השבוע, אחרי מות-קדושים, נפתחת במותם של נדב ואביהוא, בני אהרון הכהן . שני צעירים, "מנהיגי המחר", שנכנסו אל קודש הקודשים בשיא של התלהבות רוחנית

בשבת האחרונה עמדתי לצדו של הנער איתי לביא. חצי שנה של הכנה אינטנסיבית הגיעה לרגע השיא : העלייה לתורה, הקריאה המדויקת, ההתרגשות של ההורים והמשפחה שמילאה את

מספרים על אחד הרבנים הראשיים שטייל לתומו ברחוב, כשלפתע הבחין ביהודי בעל חזות דתית נכנס למסעדה סינית. הרב, שחשב לתומו שהאיש טעה בכתובת, הציץ פנימה

חג "שביעי של פסח" מזמין אותנו לעצור לרגע על שפת הים ולנסות לדמיין את הדרמה יוצאת הדופן. עם ישראל עומד שם, רגע של אי-ודאות ופחד,

ימי שישי הם עבורי השיא – אלפי  הודעות מכל המעגלים, שאלות, בקשות ועדכונים. והנה, ביום שישי האחרון, קיבלתי שיעור פרטי ומטלטל על חירות אמיתית. זה

"מתי כל זה ייגמר?" – השאלה הזו מלווה אותי בכל מפגש מאז פרצה המלחמה. אבל לאחרונה, זה דרוך  יותר "נו, מתי כבר תתקיים הנבואה שנקרא

לאחרונה, בביקור עם "תוכנית העמיתים" בבית "מורשת המשטרה" בהובלת  ידידי ניצב צביקה טאוב ובהדרכת ד"ר שלומי שטרית עמדתי מול דף נייר מצהיב: יומן התחנה המקורי של משטרת

אולי תופתעו, אך אני קורא נאמן של עיתון "הארץ". לאחרונה גם יצא לי להכיר ולהוקיר את אחת העורכות , רוית הכט – אישה ערכית ומקצועית

האזעקה בבוקר שבת "זכור" פגשה אותי בשעה 8:10 בפתח בית הכנסת הגדול. בעוד המתפללים ממהרים למחסה, התבוננתי בקירות האבן המסיביים המקיפים אותנו כבר כמעט מאה