השנה יחול היום הראשון של ראש השנה בשבת, ועל אף שעל פי התורה חובה לתקוע בשופר – קולו לא יישמע. ביום שמושתת על זעקת השופר לעורר

בימים אלו, כשתלמידי כיתות  א' עשו את צעדיהם הראשונים והנרגשים בבית הספר, עמדתי מולם והבטתי בעיניהם. ראיתי שם ציפייה דרוכה, פרפרים בבטן, מעט חשש –

פחות משלושים יום נותרו עד יום הכיפורים. היום הקדוש נפתח בתפילת "כל נדרי" – סוג של התרת נדרים מטלטלת ומרגשת. נוספים על כך מנהגי העדות השונות לערוך

את ידידי ורעי, מר רוני רימר –  יו"ר הנהלת "בית הכנסת הגדול" בחדרה, אני מכיר כבר למעלה מעשרים שנה. גבאי מסור בלב ובנפש להצלחת בית הכנסת בפרט,

כשעומדים באתר בנייה, בין מערבלי הבטון, קולות הטרקטורים, מול הפיגומים, בתוך האבק – באופן טבעי קל להיתפס למחשבות על הפרטים הטכניים: לוחות זמנים, תקציבים ותכניות

אחד המנהגים האהובים עלינו כשאנחנו יוצאים להחליף אווירה בהפוגה קצרה, הוא לא רק לנשום את האוויר של המקום  אליו אנו מגיעים, אלא גם לנשום את

הביטו רגע בתמונה – התמונה נלקחה מהסטורי של נפתלי בנט. תיעוד של רגע  בלב החפ"ק והשטח הסוער באשקלון, כשמדינה שלמה החסירה פעימה בחיפושים אחר יובל קוגן

ערב שבת "נחמו", השבת הראשונה שלאחר תשעה באב. ימי האבלות הקשים על חורבן הבית מאחורינו, והראש נמצא בחופשת הקיץ ובחיפוש אחר קצת מנוחה, נופש ושקט.

נכנסנו לחודש אב. האוויר סביבנו הופך סמיך וטעון יותר, אנו ממעטים בשמחה ומתקרבים ליום האבל על החורבן – תשעה באב. הימים הללו מציבים מולנו מראה

במוצ"ש  צד את עיני הזמנה להילולת "רבי יצחק גברא" זצ"ל , הטמון בחצר ביתו במושב עגור מזה כ-80 שנה. מתחת להזמנה בלטו הלוגואים  של חברת

בפרשת השבוע, פרשת פינחס, אנו פוגשים את סיפורן של בנות צלפחד: חמש נשים אמיצות שאינן מוכנות להשלים עם מציאות של ניתוק והחמצה. הן מתייצבות באומץ

מי שמכיר את אירועי סוף השנה יודע כמה אנרגיה מושקעת בהם. השבוע, בטקס של מסיימי י"ב מתיכון יש"י במלון ריזורט בחדרה, אפשר היה לראות את זה בכל פינה.