האזעקה בבוקר שבת "זכור" פגשה אותי בשעה 8:10 בפתח בית הכנסת הגדול. בעוד המתפללים ממהרים למחסה, התבוננתי בקירות האבן המסיביים המקיפים אותנו כבר כמעט מאה

בכל שנה, כהכנה לפורים, אני מתבונן בדברי המדרש : לעתיד לבוא "כל המועדים (החגים) עתידים ליבטל, וימי הפורים לא בטלים לעולם"  ישנם  הרבה הסברים  בעניין ועדיין לא נחה  דעתי….

בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", נצטווינו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" בפסוקים הבאים אנו קוראים פירוט חומרים מדוקדק: זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן ועוד. על פניו, זה נשמע כמפרט

תארו את הסיטואציה הבאה: אדם עונד שעון חכם המנטר את קצב ליבו. במהלך ריצת בוקר, השעון מתריע על דופק גבוה. הוא נתקף חרדה, טס לחדר

יתרו הביא אתו בשורה ניהולית ורוחנית כאחד : שיטת העבודה בצוות. יתרו לא רק הקשיב והתבונן מהצד, הוא זיהה סיטואציה שבה המנהיג פועל לבדו, והציע מודל של האצלת

השבוע, כשעמדתי על הבמה בערב ההוקרה של מתנדבי 'איחוד הצלה' בחדרה, הרגשתי רעד בלב. אני מלווה את הסניף מיומו הראשון. זוכר את ימי בראשית –

'דבר גורר דבר', רק בשבוע שעבר כתבנו כאן על חשיבות "הסיפורים", והשבוע ניצב לפתחי אתגר אישי: התבקשתי להכין הרצאת 'TED' קצרה וממוקדת. המשימה? לספר את סיפור חיי.

לא פעם, אחרי דרשה ב'קהילת הפארק', ב'בית הכנסת הגדול' או בעקבות קריאת הטור הזה, פונים אלי אנשים בשאלה: "כבוד הרב, איך זה שכל הסיפורים האלו קרו

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי צולל אל תוך סוגיה משפטית-אתית מרתקת, במסגרת חברותא קבועה בגמרא עם ידידי, ראש עיריית חדרה ניר בן חיים. ביחד למדנו במסכת

בתחילת השבוע מצאתי את עצמי בסיטואציה שנדמית כמעט בלתי אפשרית, מעין דילוג פתאומי בין עולמות. בתוך ימי ה"שבע ברכות" המרגשים של בתי היקרה שני, הרגשתי צורך עז

השבוע זכיתי להיכנס תחת הגדרה מרגשת" בעל השמחה" בתי היקרה הכלה שני זכתה להקים את ביתה עם החתן איצי למשפחת גוטשטיין הנכבדה ובתוך המולת ההכנות,

לפני כעשור ייסדנו את תיכון יש"י – יחד שבטי ישראל , בית חינוך ששמו מקפל בתוכו את השילוב: יהדות. שותפות . יזמות פדגוגית. מנהלת בית הספר הגב' חגית אביר , מוכיחה בכל יום מחדש,