בשבת האחרונה עמדתי לצדו של הנער איתי לביא. חצי שנה של הכנה אינטנסיבית הגיעה לרגע השיא : העלייה לתורה, הקריאה המדויקת, ההתרגשות של ההורים והמשפחה שמילאה את

מספרים על אחד הרבנים הראשיים שטייל לתומו ברחוב, כשלפתע הבחין ביהודי בעל חזות דתית נכנס למסעדה סינית. הרב, שחשב לתומו שהאיש טעה בכתובת, הציץ פנימה

חג "שביעי של פסח" מזמין אותנו לעצור לרגע על שפת הים ולנסות לדמיין את הדרמה יוצאת הדופן. עם ישראל עומד שם, רגע של אי-ודאות ופחד,

ימי שישי הם עבורי השיא – אלפי  הודעות מכל המעגלים, שאלות, בקשות ועדכונים. והנה, ביום שישי האחרון, קיבלתי שיעור פרטי ומטלטל על חירות אמיתית. זה

"מתי כל זה ייגמר?" – השאלה הזו מלווה אותי בכל מפגש מאז פרצה המלחמה. אבל לאחרונה, זה דרוך  יותר "נו, מתי כבר תתקיים הנבואה שנקרא

לאחרונה, בביקור עם "תוכנית העמיתים" בבית "מורשת המשטרה" בהובלת  ידידי ניצב צביקה טאוב ובהדרכת ד"ר שלומי שטרית עמדתי מול דף נייר מצהיב: יומן התחנה המקורי של משטרת

אולי תופתעו, אך אני קורא נאמן של עיתון "הארץ". לאחרונה גם יצא לי להכיר ולהוקיר את אחת העורכות , רוית הכט – אישה ערכית ומקצועית

האזעקה בבוקר שבת "זכור" פגשה אותי בשעה 8:10 בפתח בית הכנסת הגדול. בעוד המתפללים ממהרים למחסה, התבוננתי בקירות האבן המסיביים המקיפים אותנו כבר כמעט מאה

בכל שנה, כהכנה לפורים, אני מתבונן בדברי המדרש : לעתיד לבוא "כל המועדים (החגים) עתידים ליבטל, וימי הפורים לא בטלים לעולם"  ישנם  הרבה הסברים  בעניין ועדיין לא נחה  דעתי….

בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", נצטווינו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" בפסוקים הבאים אנו קוראים פירוט חומרים מדוקדק: זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן ועוד. על פניו, זה נשמע כמפרט

תארו את הסיטואציה הבאה: אדם עונד שעון חכם המנטר את קצב ליבו. במהלך ריצת בוקר, השעון מתריע על דופק גבוה. הוא נתקף חרדה, טס לחדר

יתרו הביא אתו בשורה ניהולית ורוחנית כאחד : שיטת העבודה בצוות. יתרו לא רק הקשיב והתבונן מהצד, הוא זיהה סיטואציה שבה המנהיג פועל לבדו, והציע מודל של האצלת