השבוע חלקתי את זמני בין  פעילות בבסיסים בדרום, לחזרה ל"בסיסי האם" בבתי הספר ומוסדות החינוך. אווירת ימי החירום עם "שגרת המלחמה" משפיעה גם באופן טכני,

השבוע התראיינתי לג'רוזלם פוסט אודות המיזם "אחים לעורף" עליו עוד ידובר ויסופר רבות, הכתב אלן רוזנבאום האזין בקשב רב לפעילויות הברוכות לקירוב לבבות ואהבת ישראל,

"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם” לפי התוכנית המקורית, בסופ"ש זה היינו אמורים להיות אחרי הבחירות לרשויות המקומיות. המשמעות הפשוטה עבורי, שהייתי אמור

אתגרים מסיבות המלחמה בהם עידוד הלוחמים, הלוויות וניחומי אבלים, ולהבדיל חופות ועוד, זימנו לי נסיעות במקומות אותם כמעט לא הכרתי עד עתה, לדוגמא, בדרך לבסיס

בסיום הפרשה הקודמת מתארת התורה את לידתו של נח ובבשורה שהביא לעולם "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ" ! ועם כל הקושי, הייתי מסכם

אין מילים 🔥 הדמעות מציפות את עיני ומטשטשות את מקשי המקלדת. הריכוז ממני והלאה, לא מצליח לסכם, לא לעצמי ובוודאי לא לאחרים. נחלי דם, משפחות שנטבחו,

בטור הקודם עסקתי ב'חולשה' אנושית שלי… הפעם אעסוק בעוד אחת נוספת, והיא בעניין הריקוד, בעדינות אני אומר כי זה לא הצד החזק שלי. כעת, לקראת

בראיונות לקראת יום כיפור מרבים לשאול: על מה אתה מצטער? ממי אתה צריך לבקש סליחה? פעמים זה גולש גם לתחום החסרונות: מהן החולשות שלך? או

בחלק מבתי הכנסת עושים הפסקה קצרה אחרי תפילת שחרית של ראש השנה לצורך עריכת קידוש וטעימה לפני התקיעות ותפילת מוסף השנה , ביום השני של

השבוע זכינו לארח בעירנו את הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו, כאורח הכבוד בעצרת התעוררות בבית הכנסת התימני הותיק "תפארת ישראל". בדברי פתיחה ציינתי כי

עומדים אנו בסיומה של שנה, השנה החדשה כבר בפתח, אבל דווקא ימים אלו עמוסים ביותר, חובות השנה האחרונה מתנקזים כעת ותובעים את שלהם, סוג של

בפרשת השבוע – כי תבוא – אנו מוצאים קוטביות. הפרשה פותחת  במצוות  "הביכורים", ראשית פרי האדמה שהחקלאי מעלה  אל בית המקדש ומודה  על מתנת הארץ