המלחמה נמשכת כבר שלושה חודשים, ומתקרבים אנו ליומה המאה. כשלצד מסירות הנפש, הגבורה והניסים , לצערנו גם השבוע ספגנו אבדות כבדות וכואבות הי"ד כשחלק מהחטופים עוד בשבי בעזה.
בד בבד אנו שומעים מחשבות תהייה וחשיבה מחודשת של תובנות והפקות לקחים מצד אישים כאלו ואחרים. התבטאות נדירה נשמעה מפי שרת ההסברה לשעבר גלית דיסטל־אטבריאן, בגילוי לב היא הודתה כי הייתה "חלק מהאנשים שגרמו למדינה להיחלש, והחולשה הזו בהמון מובנים הובילה לטבח". ואף הגדילה לעשות והתנצלה על כך בראיון פומבי לתקשורת.
באופן טבעי אנו נוטים להתקבע בתפיסות ובהתנהגויות שונות, אך כשמתרחשים מאורעות דרמטיים, ראוי לפתוח קצת את הראש ולבחון את הדברים מחדש. ישנו משפט המיוחס לאלברט איינשטיין כי אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, ולצפות לתוצאות שונות.
על חשיבותה של ההתבוננות מחדש לאור המאורעות, אנו מוצאים בפרשות אלו, את עשרת המכות שבאו על פרעה ועל עמו, העקשנות והקיבעון המחשבתי היו בעוכריו, במקום לראות את יד השם המשדדת מערכות טבע ומביאה את המכות במטרה להביאו לציית לצו הבורא ולשלוח את בני ישראל, פרעה מגיב בתסכול, ממאן לראות את התופעות העל טבעיות שהיו ניכרות בחוש, התנהלות זו גבתה ממנו ומעמו קרבנות רבים וכילתה את מצרים.
חובה עלינו לקחת לעצמנו את הלקח הזה לחיי המעשה, ובפרט כהורים וכמחנכים, או כאנשי ציבור, חלילה לא להקשות את ליבנו ובכך למנוע אסונות כבדים!
בדברי חז"ל אנו מוצאים את התופעה הזו אצל העם המצרי, בפרשתנו – פרשת וארא – הוזכרו שבע מתוך עשרת המכות. במכה השנייה, צפרדע, הכתוב אומר: "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ" ומדייק בעל המדרש, מדוע לא נכתב 'ויעלו הצפרדעים', שהרי לא רק צפרדע אחת הייתה במצרים אלא רבבות, ככתוב: וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ ומבארים חז"ל כי בתחילה עלתה צפרדע אחת, והמצרים החלו להכותה, ומכל הכאה שהכו בה יצאו נחילי צפרדעים, ובטיפשותם לא הרפו והמשיכו להכותה, ובכך גרמו שהתמלאה הארץ צפרדעים.
תיאור זה מתאים במדויק לעקשן שאינו יודע 'לרדת מהעץ'… הוא ממשיך בדביקות בעקשנותו 'לחסל' את הצפרדע, עוד מכה ועוד מכה. וכך, עם העקשנות הזו הוא "בולע" אין ספור נחילי צפרדעים.
גם בחיי היום יום האדם נדרש לנהוג בתבונה, וכשנדרשת סבלנות יש להתאזר בה ולא להתעקש ולנסות לשנות את המציאות, כך מתוך אמונה פשוטה האדם יכול לנהל את חייו בנחת, בבית, בעבודה, במכולת, בקופת החולים ובכל מקום.
ההפך מהעקשנות השגויה היא הוויתור, הוא מסגל לאדם רוגע ואושר. כשמסוגלים לוותר אפשר להכיל את הזולת, ולא להרגיש כאילו מישהו נכנס לטריטוריה שלנו ולוקח לנו משהו, עלינו להפנים "כי אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימא" ואז חיינו יהיו רגועים יותר ומאושרים.
בחזרה לאקטואליה, כבר אמר מי שאמר בנסיבות שאמר "רק חמור לא משנה את דעתו" ישנם הרבה שמשנים את דעתם מאז פרוץ המלחמה , המקצינים שינוי את דעתם מקצה לקצה, הרגועים יותר 'ברחו' רק אל האמצע. וגם כאן חובה לומר את האמת, שינוי הדעה כשלעצמו אינו המטרה, אסכם זאת בתובנה שראיתי לאחרונה בטור בתקשורת הכללית: המסקנה כי 'טעיתי ולכן אשנה את דעתי לדעה המנוגדת' – היא לא התפכחות, אלא 'טעיתי פעם, ואני עלול לטעות שוב'!
ואכן, כפי שפתחנו, החוכמה היא לצאת מהקיבעון המחשבתי, והלקח מפרעה: להסיר את הכבדת הלב! פחות סימני קריאה, יותר סימני שאלה.
- בשַׁבַּת פָּרָשַׁת וָאֵרָא
- הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:24 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:35
- שַׁבָּת שָׁלוֹם וְשַׁבָּת שְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל ✡️
- "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" ביחד ננצח
