בעת כתיבת שורות אלו,  אחרי לילה של בשורה מעודדת: הסכם להשבת החטופים נחתם! עם ישראל כולו עוצר את נשימתו בתקווה לראות את בניו חוזרים הביתה בע"ה עד

חג הסוכות הוא החג הארוך ביותר בחגי ישראל, עם מצוות מעשיות רבות כמו הסוכה וארבעת המינים. הטעמים וההסברים רבים ומגוונים, מתורת הפשט (זכר לענני הכבוד)

מוצאי ראש השנה. השנה החדשה זה עתה פרסה כנפיה, והותירה אותי אפוף רגשות ותובנות אשתף אתכם בארבעה רגעים שנגעו בי עמוקות, רגעים שהכינו אותי לקראת

לפעמים, התובנה על "פרשת השבוע" מגיעה דווקא אחרי שהיא הסתיימה -זה קרה לי השבוע, עם פרשת "כי תבוא" מהשבוע שעבר. התורה פותחת במצוות הביכורים –

מרוץ החיים המודרניים מתאפיין בזרם בלתי פוסק. אנחנו רצים אחרי הזמן והמשימות, בלי לעצור לרגע. היהדות מעניקה לנו הזדמנויות ותחנות של עצירה, במיוחד בשבילנו. אנו

בפרשתנו, אנו פוגשים שורה של מצוות שבין אדם לחברו: השבת אבידה, עשיית מעקה, דאגה לגר, ליתום ולאלמנה, והקפדה על מסחר הוגן. התורה לא רק מצווה,

בתחילת השבוע מצאתי את עצמי שוב על אדמת נכר, הפעם בבולוניה שבצפון איטליה. הגעתי כדי לערוך חופה וקידושין לזוג ישראלים יקרים, רופאים, המתגוררים בעיר. בין

קוראי הטור יודעים שאני משתדל לשמור על פרטיות חיי משפחתי. במשך למעלה מ-20 שנה כנבחר ציבור, הקפדתי להפריד בין התחום הציבורי לאישי. אבל לעיתים, סיפור

קוראי הטור, כבר כ־15 שנה, יודעים שאני משתדל למצוא נושא רלוונטי שקשור לפרשת השבוע או ללוח השנה. מטרתי היא למצוא את המכנה המשותף והמוסכם – יחד

יש ביטוי עממי שאומר ש"אי אפשר לרקוד על שתי חתונות" אני, השבוע, הגעתי למסקנה שאני חולק עליו. לא רק שאפשר, אלא לפעמים זה אף מבורך.

בשבת האחרונה, בבית הכנסת הגדול, הייתה סוג של מיני-דרמה. השאלה הגדולה שריחפה באוויר: איזו הפטרה קוראים השבת? מצד אחד, שבת "ראש חודש" עם הפטרה משלה.

שבוע של כאב עבר עלינו. אבירם אהרן ז"ל, אבא של אלרועי ואודיה, שניים מתלמידינו היקרים, נפטר. אבירם, צעיר לימים ואב לילדים רכים הלומדים בבית הספר היסודי, קרן אופטימיות