שבוע של כאב עבר עלינו. אבירם אהרן ז"ל, אבא של אלרועי ואודיה, שניים מתלמידינו היקרים, נפטר. אבירם, צעיר לימים ואב לילדים רכים הלומדים בבית הספר היסודי, קרן אופטימיות

קודם כל, חשוב לי להרגיע את כל מי שדאג בעקבות "מסע הבזק" לאיטליה – ב"ה, חזרתי הביתה לשבת, ממש ברגע הדלקת נרות! ואני מקווה שלהבא

פרשת בלק פותחת בסיפור על בלעם הקוסם שניסה לקלל את עם ישראל. קללותיו, באופן פלאי, הפכו לברכות, ומפיו יצאו דיבורים נבואיים מדהימים. אך אז, לצערנו,

שנת הלימודים תשפ"ה הסתיימה. המחשבות נודדות כבר אל השנה הבאה. אצלי, מחשבות אלו מקבלות השנה משמעות מיוחדת: אנו מציינים את סיום שנתה ה-24 של "מדעים

"חוזרים לשגרה"? לא בדיוק! אחרי רצף אירועים בסדר גודל תנכ"י ופרק דרמטי בהיסטוריה של עם ישראל, אי אפשר לחזור לאותו דבר בלי להפנים ולהסיק מסקנות

במפגש זום עם תלמידי תיכון "ישי", דיברתי על הרגעים ההיסטוריים שבהם אנו חיים: פרק משמעותי בקורות עמנו, הנכתב ממש עכשיו. אתם ודאי שואלים: "מי אני?

בשעה 03:00 לפנות בוקר התעוררנו, עם ישראל, למשמע האזעקה שבישרה על היערכות חירום. זו הייתה ההכרזה המוחשית להתחלת מבצע "עם כלביא". "הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי

השבוע חל יום הולדתי (העברי, כמובן). זוהי הזדמנות לעצור ולחשוב על משמעות יום הלידה: יום של התבוננות, הודיה – וגם כוח מיוחד. רבים מרבותינו ציינו

בשעת כתיבת שורות אלו, אני עדיין נרגש ונפעם מהאירוע המיוחד שזכינו לקיים השבוע ב"בית הכנסת הגדול" בחדרה, ביום ירושלים. כ-1,500 תלמידים מכל בתי הספר בעיר

השבת אנו חותמים את חומש ויקרא בפרשות "בהר" ו"בחוקותי". פרשת "בהר", העוסקת בדיני השמיטה, נפתחת בפסוק: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". המדרש שואל

ל"ג בעומר, יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה התכנסה החבורה המופלאה של תלמידיו במעגל אחד, כגורן עגולה, ובמעמד זה גילה להם רזי תורה

את הטור הזה תכננתי לכתוב הרחק מכאן, מעבר לים. רציתי לנצל את השבועיים הרצופים בלוח השנה העברי שבהם אין חופות, לנסיעה שנדחתה כבר כמה פעמים.