חגיגה חדשה, רעיון עתיק יומין
השבוע התראיינתי ברדיו מורשת וביקשו ממני לשמוע על ט"ו בשבט, הנטיעות ראש השנה לאילנות. אמרתי להם כי יסוד הדברים כבר מופיע במשנה, מחלוקת בין שמאי והלל מתי הוא "ראש השנה לאילן" אם בא' בשבט או בט"ו בשבט.
ובכל זאת, בימי המשנה, גם בימי הגאונים, ואפילו בימי הראשונים לא מצאנו שחגגו את יום ט"ו בשבט, לא מצאנו איזכורים למנהגים מיוחדים ביום זה, ורק בדורות המאוחרים יותר, בתקופת גורי האריז"ל אנו מוצאים מנהגים שנקבעו ביום זה, כמו סדר ברכות על אכילת פירות האילן ממינים שונים, תפילות ובקשות לאתרוג נאה ומהודר לחג הסוכות ועוד. וכאן נשאלת השאלה, איך זה עובד? האם ניתן להמציא חגים חדשים? האם יש מצב שבעוד כמה שנים נשמע על חג נוסף חדש שהצטרף לעם ישראל?
לעומת זאת, הישראלי המצוי מכיר את יום ט"ו בשבט כ"ראש השנה ל… נטיעות", בחיפוש במקורות אין לכך מקור, ולהיפך, לפי המבואר בתלמוד, הרי הזמן המועדף לנטיעות הוא דוקא לפני ראש השנה, משום שלפי חשבון שלושת שנות הערלה "מרויחים" בכך שנה שלימה.
שוחחתי לאחרונה עם ידיד שהוא גם אגרונום, מריח חי ונושם אדמה וכל מה שצומח. הוא אמר לי לפליאתי שהזמן של ט"ו בשבט הוא הזמן הגרוע ביותר לנטיעה. השתיל הרך חוטף מכת קור ויכול להתנוון; הרוחות הסוערות לא מטיבות עמו ועלולות לנתק אותו משורשו וגם גשמים ומטרות עזים לא טובים מדיי עבורו בימי ההתחלה.
לדבריו, עדיף לשתול בימים של אוגוסט, אב-אלול, שאז, מבחינה אגרונימית מזג האוויר נוח להיקלט ולזרוע. אמרתי לו, ידידי הטוב, תתפלא לשמוע כי אכן מבחינת היהדות זה הוא דווקא הזמן המועדף לנטיעה, כפי שציינתי.
ובכן, מה הוא באמת אומר התאריך הזה של "ט"ו בשבט"? וכיצד התווספו בו מנהגים שונים במרוצת הדורות?
הבה נתבונן, התורה שבידינו, עשויה רבדים ופנימיות עד אין סוף. איוב כבר קרא על התורה שהינה "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים". לא הכוונה לאורך ורוחב גשמי אותו ניתן למדוד, אלא הכוונה לרבדים הפנימיים והמוסתרים שישנם בתורה.
כולנו יודעים על פרד"ס התורה. פשט, רמז, דרש, סוד. בעוד שהפשט הוא אחד, בדרש וברמז ובוודאי שבסוד ניתן לחדש אינסוף גילויים ועמוקים. חכמי הדורות ופרשני המקרא היושבים מוטמנים בעומק בתי המדרש כבר למעלה משלושת אלפי שנה ומקלפים שכבה אחר שכבה באוצרותיה האין סופיים של התורה, ומגלים רזיה וצפונותיה.
*
התורה שניתנה לנו במעמד הר סיני, עליה אנו קוראים בפרשתנו, פרשת יתרו, איננה תורה חד פעמית שניתנה אז בשנת ב' אלפים תמ"ט, אלא היא אקטואלית ועכשווית לכל יום ויום במשך כל הדורות. כוח ניתן לחכמי ישראל למצוא בכל דור ודור את הרבדים הפנימיים שיש בתורה שאותם יש לחשוף לעין כל.
חז"ל הקדושים מבארים בתלמוד את הסיבה לקביעתו של יום ט"ו בשבט כראש השנה לאילן, משום שאז יצאו רוב גשמי שנה, ומבארים הראשונים כי אז עולה השרף באילנות, וזה הוא השורש שממנו צומחים כל הפירות שאנחנו נראה גדלים בשנה הבאה. זו היא הסיבה שמאז מחשבים את שנות המעשר, כי אף על פי שלמראית עין האילן יבש לגמרי, עליו נשרו, העץ עומד עומד חשוף לפגעי החורף ומזגו, אך אי שם בעומק, בפנימיות, הכל כבר מוכן ליבול המבורך של השנה הבאה עלינו לטובה!
דבר זה מעורר השראה גם לגבי מנהגיו של יום, התורה הקדושה ניתנה לנו כבר במעמד הר סיני, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש במשך הדורות, גם הוא כבר ניתן למשה מסיני. חכמי הדורות מגלים וחושפים לנו את עומק הדברים, את הפנימיות הטמונה בעומק הדברים, גם אם הם אינם נראים לעין במבט חיצוני!
אז נכון, שבזמן חז"ל לא "חגגו" את ט"ו בשבט כמו שאנחנו חוגגים היום, אבל חכמי הדודות הבינו כי עת לעשות לה' וגילו מתוך התורה והכתובים את מנהגי היום הזה.
חכמי הדורות גילו לנו בכך כי יש בתורה עומקים אינסופיים, ולא בכדי נחלקים התנאים מתי בדיוק זה הזמן אם בא' שבט או בט"ו בשבט, כי כשמדובר בעומק העניין – יש משמעות לימים, לשעות ואפילו לדקות.
מעט מהצפונות גילו לנו חכמי הדורות, ובהם שט"ו בשבט מציין ארבעים יום לפני יצירת העולם (שלדברי חלק מחכמינו קרה בכ"ה באדר), ובארבעים ימים אלו ניתן לקבוע את גורלו של העץ.
ולא זו אף זו, התורה אומרת לנו בתחילת בראשית "כי האדם עץ השדה". כשאנחנו רואים את העץ צומח ומלבלב, אנו יודעים כי ישנה משמעות עמוקה מתחת לאילן ולענפיו, והוא האדם עצמו.
*
אין אלו דברים חדשים או חג חדש, אלו עומקים חדשים שגילינו זה עתה ונחשפנו אליהם באחרונה. כל כמה שהדור ירוד יותר, שומה על חכמיו וגדוליו לתת לו את הכלים המיוחדים ולגלות לו את האפיקים דרכם הוא יוכל להתחבר אל היהדות העתיקה והשורשית.
התורה שלנו לא השתנתה. זו התורה אותה קיבלנו בהר סיני וזעקנו כולנו בקול אחד: "נעשה ונשמע". לחכמי הדורות ניתנה התכונה להראות לנו את עומקי התורה, ולתרגם אותה לשפת המעשה גם לדור הטכנולוגיה המתחדשת.
נזכור כי בתורה יש את הכול, וצריך רק לגלות אותה.
שבת שלום ומבורכת
הרב בן ציון (בנצי) נורדמן
