מהאולם לסלון הכלות: חופה של אמונה בימי מבחן

בימים שבהם המציאות מאתגרת והלב הלאומי נתון במבחן, מתגלים רגעים שמזכירים לנו את הכוח הגדול של עם ישראל – כוח האמונה, ההמשכיות והחיים עצמם. דווקא מתוך הקושי, נולדים רגעים של אור, שמאירים את הדרך ומחזקים את הרוח.

גם אני, אחרי אלפי חופות שזכיתי לערוך לאורך השנים, חשבתי שכבר ראיתי הכול. אך השבוע זכיתי לחוות חופה מיוחדת במינה, שנגעה בי עמוקות והותירה בי חותם.

מרינה ברק ורועי ברוך, זוג יקר שתכננתי לחתן באולמי Lago, נאלצו לשנות את תוכניותיהם בעקבות מצב החירום. את השמחה הגדולה הם דחו, אך על עצם הקמת הבית – לא היו מוכנים לוותר. הם בחרו להתעקש על החופה, על הרגע הקדוש, על הברית שמקימים יחד.

בשלב זה נכנס לתמונה מעצב האופנה דרור קונטנטו, שאצלו נתפרה שמלת הכלה. ברוח גדולה של נתינה ורגישות, פתח דרור את ליבו ואת סלון הכלות שלו, והפך אותו למקום של קדושה – מקום שבו תתקיים החופה באינטימיות, בצניעות ובהתרגשות רבה.

כמי שתוכנן לחתן את הזוג מלכתחילה, ליוויתי את התהליך והגעתי מתוך תחושת שליחות אמיתית – עם שמחה גדולה, אמונה עמוקה ורוח ציונית מחזקת, אולי יותר מתמיד בימים אלו.

ובין בדי התחרה והשובלים, זכינו להעמיד חופה בישראל – חופה פשוטה לכאורה, אך מלאה בעוצמה רוחנית, באהבה ובתקווה.

זו הייתה חתונה קטנה בממדיה, אך גדולה במשמעותה.

אני מבקש לברך את מרינה ורועי שיזכו לבנות בית נאמן בישראל, בית של אהבה, יציבות, שמחה ואור, ושידעו ימים של שלווה, ביטחון וברכה.

ותודתי נתונה לדרור קונטנטו, שגילה לב רחב ופתח את ביתו לרגע של קדושה – מעשה שמבטא ערבות הדדית ואנושיות במיטבה.

כי גם בימים של אתגר – עם ישראל ממשיך לחיות, להאמין, לאהוב ולהתחתן 🇮🇱💙

שתפו:

עוד כתבות

תהיו אליהו! תהיו טובים!

"מתי כל זה ייגמר?" – השאלה הזו מלווה אותי בכל מפגש מאז פרצה המלחמה. אבל לאחרונה, זה דרוך  יותר "נו, מתי כבר תתקיים הנבואה שנקרא

'שברי לוחות ואזעקות'

האזעקה בבוקר שבת "זכור" פגשה אותי בשעה 8:10 בפתח בית הכנסת הגדול. בעוד המתפללים ממהרים למחסה, התבוננתי בקירות האבן המסיביים המקיפים אותנו כבר כמעט מאה

תרומה לפדיון כפרות