אַתֶּם נִצָּבִים כֻּלְּכֶם

עומדים אנו בסיומה של שנה, השנה החדשה כבר בפתח, אבל דווקא ימים אלו עמוסים ביותר, חובות השנה האחרונה מתנקזים כעת ותובעים את שלהם, סוג של דד ליין לכל מה שלא הספקנו במהלך השנה. בהתחלה מנסים לדחוף הכל במסגרת כמה שבועות שנותרו, אח"כ מצמצמים ומגבירים לחץ לכמה ימים שנותרו…

אצלי, באופן אישי, החובות של סוף שנה מעורבים ממגוון תחומים, חינוך ורווחה, רוחניות וגשמיות. פתיחת שנת לימודים חדשה, טקסי הרמת כוסית ואירועי סגירת שנת תשפ"ג, מבצעי אריזה בפרויקט 'חג שבע', ועוד.

גם בימים עמוסים שכאלה אני מוצא את עצמי נעצר לרגע, מתפעל ומתרגש. זכינו להתחיל שנת לימודים עם מעל 1700 תלמידים ותלמידות במכלול סניפי 'מדעים ויהדות'! והרצון האמיתי הוא פשוט לתת לכל אחד ואחת את הכלים להצליח ולהגיע רחוק.

בימי שישי וראשון פגשתי מקרוב מאות רבות של חלומות, תקוות, תפילות וגם – המון דמעות…

זה הפך כמעט למסורת, בימים הראשונים של תחילת שנת הלימודים, אני מוצא את עצמי דומע לפתע, במסדרון, בצפייה בחלון לעבר מגרש המשחקים, או סתם כך במהלך שיחות תיאום עם צוותי ההוראה והחינוך.

מיותר להסביר במילים, בכל פעם זה תופס אותי מחדש. ההתחלה, ההתחדשות, השאיפות הרעננות שמבצבצות מחדש בכל התחלה שכזו…

ומכאן אני מבקש לקחת את זה למקום מעשי, תכל'ס. לא להישאר רק ברגשות ובדמעות… מה אנחנו באמת יכולים להעניק לתלמידים?

כדרכי, אקח את המסר שמלמדת אותנו הפרשה – פרשת ניצבים (וילך) – שפותחת בתיאורו של עם ישראל כולו ככלל:  "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱל-ֹהֵיכֶם"  המפרשים מלמדים כי יש כאן רמז, לקראת ראש השנה הקרב ובא, "היום" – היום הגדול הזה, יום הדין , כיצד ניגשים אליו? כיצד ניתן לזכות בדין? "כולכם"! באחדות עם ישראל, החל מ'ראשיכם שבטיכם' עד 'שואב מימך' ו'חוטב עצך', כל איש ישראל. ובעמידה האיתנה הזו – "ניצבים", מתוך האחדות וההתלכדות ניתן להתייצב בעמידה בטוחה לזכות בדין.

סבורני כי זה בעצם הדבר החשוב והמועיל ביותר שאנו יכולים להעניק לתלמידים ולילדים שלנו, כצידה לדרך המאתגרת. ההסתכלות הרחבה על טובת הכלל כולו, הנתינה משלנו לזולת, לרצות לתת. ובקיצור: לב טוב!

כפי שמלמד אותנו התנא בפרקי אבות: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם… רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לֵב טוֹב. ומסיימת המשנה: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. כלומר, הכל כלול במשמעות: 'לב טוב'!

והדרך להגיע לכך היא, כאמור, בהתייחסות  של ערבות הדדית בין כל עם ישראל, כי כל אחד ואחד מישראל הוא חלק מרקמה אנושית אחת רחבה ועמוקה.

מהניסיון במשך שנותיי בשדה החינוך, צריך לעבוד על המעשים בפועל, מחשבות טובות, נאומים חוצבי להבות, זה חשוב. אבל בלי מעשים בפועל? העיקר חסר מן הספר…

ביום שני האחרון, במסגרת פעילות "חג שבע" עם "מפעלות הרב גרוסמן" כשהגיעו להאנגר הגדול עשרות ילדים מתיכון יש"י – יחד שבטי ישראל, מבית מדעים ויהדות, ועסקו, במאמצים באריזת סלי מזון לנצרכים, הזיעו בשביל השני, למדו לכבד.

בין היתר,הגיעו למקום אישי ציבור מכל גווני הקשת הציבורית, סמל מסוים של אחדות, משני המתרסים, גם אלו שבדרך כלל בכלי התקשורת רואים אותם בעיקר מתכתשים ביניהם… וכאן רואים אותם בהזדהות ועשייה משותפת למטרות טובות.

מקווה שנוכל לקחת מזה נימה אופטימית ולאחל לכולנו שהשנה החדשה תתאפיין יותר בקירוב לבבות ובאחדות עם ישראל.

בְּשַׁבָּת – פָּרָשַׁת נִצָּבִים

הַדְלָקַת נֵרוֹת: 18:26 – צֵאת הַשַּׁבָּת: 19:32

שַׁבָּת שָׁלוֹם ✡️

"יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"

שתפו:

עוד כתבות

חלומות בהקיץ

לקראת ימי החנוכה הבאים עלינו לטובה התחלתי בסבב השנתי ב"מסיבות חנוכה" בגני הילדים -'מדעים ויהדות', השנה התחלתי בגן תשרי, שנקרא על שם החודש הראשון, הגן

מעֵשֲׁיו עַד אָסָד

לפנות בוקר של יום שני קיבלתי הודעה ממתפלל יקר במניין שחרית בבית הכנסת הגדול בחדרה, (זה המקום להזכיר את קיומו של המניין בכל בוקר בשעה

עוֹשֶׂה רֹשֶׁם

פרשת השבוע פותחת בפסוק: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה." ומקשה רש"י, לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה נכתב מהיכן יצא? נלמד

תרומה לפדיון כפרות