החיים שאחרי החיים
השתתפתי השבוע בהלוויתו של מכובדנו היקר איש חזון ומעש, עו"ד אריה סגל ז"ל מקיסריה והתבקשתי לשאת דברים לזכרו. בחרתי לפתוח בדברי חז"ל בפרשה "יעקב אבינו לא מת – מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". באופן פרדוקסלי נקראת הפרשה שלנו "ויחי יעקב",. וכל הפרשה סובבת סביב פטירתו של יעקב אבינו – הברכות לפני המוות, הצוואה, הפטירה, החניטה, מסע ההלוויה והקבורה והמצב שנוצר אחרי המוות בדרך לשיעבוד. ולכאורה היה על הפרשה להיקרא בשם "מות יעקב"? יעקב אבינו מגיע לגיל 147, מרגיש שהגיע זמנו להסתלק מהעולם, הוא מברך את בניו ונכדיו, משאיר צוואה ונפטר. רגע הפטירה מתואר בפסוק "ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המיטה ויגווע ויאסף אל עמיו" לכאורה, הפסוק מחסיר פרט קטן אבל חשוב – המוות.
המינוח המקראי לפטירה מן העולם הוא "ויגווע וימת ויאסף". מחסרון זה לומד רש"י בשם רבותינו ז"ל שיעקב אבינו לא מת ומוסיפים ודורשים "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים". לפי זה יובן מדוע הפרשה שעוסקת במיתת יעקב נקראת "ויחי יעקב" – דווקא אז, אחרי פטירת יעקב ניכרת הנצחיות האמיתית של יעקב.
הפחד הכי גדול של בני האדם מהמוות הוא חוסר ההמשכיות, הפחד שהם חיו לשווא מבלי להשאיר שום חותם או זכר לזה שהם חיו והתהלכו בעולם, וכל דבר שעושים האנשים בעולם הזה הוא כדי להטביע את חותמם כמה שיותר. יש שמנצלים זאת לצד השלילי, ואילו הצדיקים משאירים אחריהם מטען כל כך גדול של עוצמה והמשכיות, ולכן גם במיתתם קרויים חיים.
כל זמן ששלהבת עם ישראל ממשיכה לבעור בעוצמה – מרגישים את יעקב. הוא חי.
אמרתי כי רק כשמותירים מורשת מפוארה כזו, הרי הם החיים שלאחר החיים. ויחי יעקב – לעולם.
כשמתבוננים בעשייה של המנוח במשפחה המפוארת שהקים, הרי שהוא לא מת, כי עשיותיו ותרומותיו ממשיכות להניב פירות ולעשות חיל.
*
בתחילת השבוע ציינו לבתנו שתחי' בת מצווה. נסענו לשפוך שיח ותחינה אצל רחל אמנו. בתפילה במקום חשנו בעליל את המשך רצף הדורות והמקום ממנו לא זזה אמנו מתפילה על בניה.
כאן נקברה רחל בדרך אפרתה, וכדברי רש"י בפרשתנו "על פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאה רחל על קברה בוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע, והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".
"רחל מבכה על בניה", לא בכתה ולא תבכה, אלא "מבכה", בלשון הווה. רחל אמנו עדיין מבכה ברגעים אלו על בניה. התחושה מורגשת במקום במלוא העוצמה וכמו שהיה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר מדבר אל אימא רחל ואומר: "הקב"ה אומר 'מנעי קולך מבכי', אבל אני בנך חיים אומר לך, אימא, תבכי, תבכי על בנייך".
מהמקום בו לא פוסקת התפילה המשכנו למקום ממנו לא זזה השכינה: כותל המערבי. שם קיימנו סיור מודרך ע"י לשכתו של רב הכותל ומקומות הקדושים הרה"ג רבי שמואל רבינוביץ שליט"א שאף צייד אותנו בתצלום עתיק של הכותל המערבי כמזכרת.
בסיור במנהרות אתה שוב חש ומרגיש את משק כנפי ההיסטוריה הפועמים ללא הפסקה. זו לא היסטוריה, זו מציאות קיימת. בכל פעם שאתה מגיע למנהרות אתה רואה עוד פתח שנפתח, עוד ארבע אמות חדשות שנכבשו מתחת לפני הקרקע, עוד פיסת אדמה קדושה של מקום המקדש. זרעו בחיים, אף הוא בחיים. כשהכותל המערבי רוחש פעילות זה סימן לקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא.
*
את השבוע הארוך סיימנו בשעה טובה ומוצלחת בארוסי בתנו היקרה שתחי' עם בן גילה החתן היקר ני"ו. השמחה הגדולה בשידוך היא מציאת האבידה כדברי חז"ל הנודעים "ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני", וכשמוצאים את האבידה לאחר כה הרבה שנים רבתה השמחה.
אבל מעבר לכך, השמחה האמתית היא בראיית ההמשך, בבניית הדור הבא שימשיך את עטרת תפארת האבות ויילך בדרכיהם. אדם חי 120 שנה בעולם הזה והוא יכול ללכת מבלי להותיר עקבות ורושם. משפחה יהודית הממשיכה דרך אבות זו הזכות הגדולה ביותר של ההורים, "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם".
כשרואים בשמחה ובגיל את "זרעו בחיים", הרי זה מעניק להורים ולסבים חיות מחודשת – "אף הוא בחיים". ולכן נמשל שידוך יהודי בתואר "ענבי הגפן בענבי הגפן", ולמה דוקא גפן ולא שאר המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל?!
על הגפן אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "הגפן – החיים נשענים על המתים". עלי הגפן הטריים והצעירים מלבבים וצומחים על הענפים הישנים והוותיקים, ומוך כך הם צומחים לתפארת.
רק שידוך יהודי היודע את כוחו האמיתי, בכך שהוא נסמך ונתמך על דור העבר, על תפארת אבות ואימהות, זה "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל". כשזרעו בחיים – אף הם בחיים.
יעזור הש"י ונוכל לשמוח יחדיו בשמחות איש ורעהו, בלב אחד, ובשמחה גדולה, יחד שבטי ישראל.
שבת שלום
הרב בן ציון נורדמן
לתגובות
